הרב שי פירוןיהודים או ישראלים? לפעמים נדמה שמאחורי הויכוח על שמנו מתחבא ויכוח עקרוני בין הרואים את התשתית של המדינה כנשענת על העבר, ממנו שואבים את ההצדקה ואת הזהות שלנו ("יהודים") לבין אלה המבקשים לראות בהקמת המדינה הזדמנות להתחלה חדשה המשחררת אותנו ממוסכמות ומשייכות מוגזמת לעבר, כזו היכולה לכלול את כל האזרחים ומקדשת ריבוי גוונים ודעות ("ישראלים").
כמה ימים אחרי הכרעת האומות המאוחדות, בכ"ט בנובמבר 1947, החל הדיון הציבורי בדבר שמה של המדינה החדשה. אנחנו למדים על תהליך בחירת שם המדינה ממקור אחד בלבד, עדותו של כתב ה- "Palestine Post" משה בריליאנט, שסיקר את הדיונים של ההנהלה הלאומית. ב-12 במאי 1948 נערכה ישיבה של ראשי ההנהלה הלאומית בתל אביב, שם החליטו עשרת המשתתפים ובראשם דוד בן־גוריון על הקמת המדינה עם סיום המנדט. אחרי החלטה גורלית זו פנו המתדיינים לקבוע את שם המדינה. מלכתחילה הייתה עדיפות לשם 'מדינת יהודה', אולם מפני שרוב שטחי יהודה היו מחוץ לגבולות המנדט, נבחר השם 'מדינת ישראל' ברוב של שבעה נגד שלושה. אומנם, רבים השתמשו בשם זה עוד הרבה לפני ההחלטה ההיסטורית בניהם הרב קוק זצ"ל ( עיין באורות ישראל, ז').
הרצון להיצמד לשמו של הרביעי בבניו של יעקב, יהודה, מחייב מחשבה ותשומת לב. לא 'ראובנים' או 'שמעונים'. יהודים. במה זכה יהודה, במה זכינו אנו?! מה המסר המשתמע מבחירה זו?!
כשנולד, הכריזה לאה: "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה' עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה".
בבסיסו של יהודה עומדת חובת ההודאה. הכרת הטוב, היכולת לראות את חצי הכוס המלאה, אינה המלצה או הנחיה נימוסית כי אם תפיסת עולם שלמה.
מרכיבי המשקפיים שבין קוראי מכירים את התנועה הראשונית של הבוקר, זו המגששת, המחפשת את המשקפיים על השידה, התנועה הראשונה המקנה לנו את הזכות לראות סוף סוף תמונה בהירה של העולם.
לטעמי, זו מהותה של תפילת "מודה אני". סוג של משקפי ראיה המנחים אותנו באיזה אופן עלינו להתבונן על העולם.
תפילת "מודה אני" מקנה מבט של טוב, נינוח. כשאני מודה – אני מתוודה, מכריז שלא אני הנושא, לא אני העיקר. מישהו הרים אותי על כפיים, פינה לי מקום, מאפשר לי לפעול בעולם, להיות כלי להולכה והבאה של קול מעולמות עליונים.
אבל לא די בכך. פרשת השבוע שלנו מעמידה אותנו עם משמעות נוספת של השם "יהודה". בתוך סיפור מכירת יוסף, בונה יהודה את משפחתו הפרטית. שלשה בנים נולדים לו, כשהבכור שבהם נשא את תמר לאישה. הוא לא הולך בדרך הישר ומת, כך נותרה אלמנה צעירה. משמת האח השני, מבטיח יהודה לאלמנה שתבנה בית עם שֵׁלָה , בנו הצעיר, כשיגיע לגיל מתאים. זה לא קורה ולכן היא מתחפשת לזונה וממתינה בצד הדרך ליהודה, שבינתיים התאלמן. תמר הרתה ליהודה. כשעמדו להוציאה להורג, איש לא ידע ממי הרתה ויהודה היה יכול להמית את הסוד יחד עם תמר. אבל הוא קורא בקול צלול: "צדקה ממני".
יהודה מודה על האמת. הוא לא מתחכם, מתפתל, חותם על הסדרי טיעון, מתגונן בעזרת זכות השתיקה או שוקל אם יטילו עליו קלון. יהודה מבין שעשה מעשה לא מוסרי, לא ראוי. והוא מודה.
ההודאה על האמת, הבריחה מן השקר וקבלת אחריות הופכת להיות סימן ההיכר של יהודה. אולי בשל כך קוראים לנו "יהודים". הצורך למצוא את נקודת החיבור שבין העין הטובה והרצון לראות טוב, לבין החתירה להופעתה של מידת האמת בעולם. לכאורה, יש סתירה מסוימת בין תודה להודאה. תודה היא פעולה מלאת חסד ורוך, חיוך ונינוחות. הודאה על האמת היא פעולה שיש בה מידה של דיוק, וחיפוש, ווידוי. המשותף לשתי הפרשנויות, שהיכולת להודות או להתוודות תלויה בצמצום ה'אני', בהבנה ש'אני' לא הנושא. יהודה לא עשה את עצמו לנושא המרכזי של חייו. לכן העז לומר 'צדקה ממני'. שקר הוא סיפור בו אדם מספר לעצמו ולאחרים סיפור כשרוצה להציל עצמו, שהרי מה חשוב ממנו עצמו?
ואם נברח משם 'יהודה' לשם 'ישראל' מה נרוויח? יעקב, איש העיקולים והעיכובים; האבא שקורות חייו מלאים בסיבוכים, בעליות וירידות; יעקב הופך בהוראת המלאך לישראל. ישראל – ישרים עם אל. שם ישראל מהווה ביטוי לכמיהה לישרות, להליכה ישרה בדרך ארוכה שאין לדעת מה יהיה בסופה.
יהודים או ישראלים, מדינת יהודה או מדינת ישראל. יהיה אשר יהיה בבסיס חיינו כיחידים, כמנהיגים וכאומה עומדת הכמיהה להודאה, לישרות.
משהו השתבש בממלכת יהודה, במדינת ישראל תרבות תחמנית, בריחה מחיפוש אחר האמת, השלמה וקבלה של שקר.
וגם תודה שכחנו לומר. חצי כוס ריקה מסתירה חצי כוס של אור וטוב. אומרים 'מודה אני' מהשפה ולחוץ. מסתכלים על העולם בלי משקפיים של טוב.
פרקי ישראל ויהודה הם אות מרכזית בתעודת הזהות שלנו. להודות ולהתוודות.
(וישב תשע"ו)
