הרב ד"ר משה רט (מכון עולמות)יש שני סוגים של רוע. יש את הרוע האפל, הזדוני, המחריד. רוע של רצח ועינויים, פשעי מלחמה ומשטרי עריצות. והרוע הזה, יתרון אחד יש בו: שכנגד החושך שלו, צומח האור היוצא להילחם נגדו. מתוך האופל זוהרים ערכי הטוב והצדק, וגיבורים קמים ונאבקים בשמם כנגד כוחות הרשע. והמאבק הזה בין הטוב לרע מעניק משמעות לקיום, ובונה את נשמותיהם של אלה הנוטלים בו חלק.
ויש רוע מסוג אחר. רוע בנאלי ואפרורי, שאינו מבצע מעשי זוועה שחורים משחור, אלא פשוט מרוקן את החיים מכל הטוב שבהם, כמו חור קטן המוציא את האוויר מהגלגל. זה הרוע של אדישות וטיפשות, ציניות ורשלנות, אטימות וספקנות, קטנוניות ונהנתנות. זה הרוע של הריקנות, שאינו עוטה גלימות שחורות ולא צוחק צחוק מרושע, אלא רק מחייך חיוך עקום ומטופש וממצמץ בעיניו. וכוחו של הרוע הזה הוא לשאוב את כוחם של הטוב והצדק, להפוך אותם לקליפות ריקות ונלעגות. הרוע האפור לא הורג את גופם של האנשים, אלא את נשמותיהם. הוא הופך את החברה לעדר אפרורי וחסר בינה, נטול מחשבה וערכים, ומרקיד אותה בעיוורון אחר מנגינת חלילו הצורמת. והוא גרוע כל כך, משום שלא ניתן להילחם בו בכוח, כפי שלא ניתן להילחם בערפל באמצעות חרבות.
הרוע האפור הוא זה שמכלה כיום את החברה המערבית. אירופה הולכת ודועכת, נכבשת בידי המוסלמים, משום שלא נותרו לה ערכים שיאפשרו לה להגן על עצמה. אמריקה מחזיקה מעמד קצת יותר, בשל בידודה הגיאוגרפי ואמונתה הדתית, אבל גם נחישותה הולכת ומתפוררת. ואצלנו, מדינת ישראל נכנעת ומתקפלת מפני האלימות הערבית והבדואית, ומנסה לעשות שרירים על בתי כנסת "לא חוקיים" כדי להרגיש חזקה.
כל זה קורה בשל אובדן האמת והאמון בערכים מוחלטים. המוסר הפך להיות עניין רלטיבי ותלוי תרבות, המבטא לא יותר מהבניות חברתיות ומשחקי כוח. שיפוטיות וביקורת כלפי חברות אחרות הפכו לאיסור חמור, פשע מלחמה כמעט – אפילו אם אותן חברות טובחות, אונסות ומענות על ימין ועל שמאל. הם לא רעים, ימלמל האיש האפור, הם פשוט "אחרים". וכך, לאחר שהרוע האפור הכה במגיפה את כל אבירי הטוב והאור בשריונם הנוצץ, והפך אותם לעדר של פוליטיקאים ועיתונאים מלהגים – חוזר הרוע השחור ומרים את ראשו, כשהוא זורע טרור ומוות בכל רחבי העולם. והפעם אין מי שיקום להילחם בו.
כמה מלים מרגיעות מפיו של מנהיג ערבי כלשהו, מספיקות כדי להמיס את לב הבריות ולסחרר את ראשם בחלומות ורודים על מזרח תיכון חדש וקסום. "למה לא לתת לו צ'אנס?", הם שואלים. למה באמת? אולי משום שדיבורים על שלום ופיוס שמשו כל כך הרבה פעמים בעבר כהסוואה למזימות של הרג ומלחמה, ואילו דיבורים על הרג ומלחמה לא שמשו עדיין כהסוואה לשלום ופיוס. ואולי משום שכל מי שמכיר את התרבות המוסלמית, מבין לבד שאין, לא היה ולא יהיה, שלום עם תרבות שכזו. החברה המוסלמית של היום היא הרוע השחור בהתגלמותו, ויידרשו מאות שנים, אם בכלל, כדי שאולי יחול בה שינוי כלשהו. כל אחד מבין את זה – חוץ מאלה שמוחם נשטף כבר בידי הרוע האפור, עד שאינם רואים דבר, וכמו האדם האחרון הניטשיאני, כל שהם מסוגלים לעשות הוא לבהות ולמצמץ בעיניהם. אילו המוסלמים היו הופכים לערפדים ולזומבים, ומתחילים לשתות דם ולאכול מוחות של אנשים, עדיין היו האפרוריים למיניהם קוראים להידברות איתם. מי שאיבד את ערכיו, לא מסוגל לזהות את הרוע ולהילחם בו, אפילו כשהוא פורץ לביתו בסכין נוטפת דם.
מה שאנו יכולים לעשות הוא לשמור על עצמנו, שלא ניסחף גם אנחנו לדייסה האפורה; להמשיך להאמין בקיומם המוחלט של אור וחושך, טוב ורע; ולהתפלל שה' יפקח את עיני כל העוורים, לפני שיהיה מאוחר מדי.
(וישב תשע"ו)
