הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)״והיה עקב תשמעון״ – דרשות רבות נבטו כתוצאה מהשימוש של התורה בביטוי ״עקב״. אחת הידועות שבהן, המובאת בצורה מעובדת בפרשנות רש״י, היא שהמילה הזו מתייחסת לדברים שאדם דש בהן בעקביו, לאמור – בהתייחסויות הראויות לדברים הקטנים. פרשנות זו מפתיעה במבט ראשון, שכן הציפייה היא דווקא להדגשת התורה את הדברים החמורים, כבסיס לברכות המפורטות בהמשך הפרשה. לכאורה, שמירה קפדנית על המצוות החמורות היא שאמורה לכונן שפע א-לוהי עלינו, ואילו הדרשות ממקדות את תשומת הלב לפרטים הקטנים. המדרש מתאר את החוויה הקיומית של דוד המלך ביחס לכך: ״…לכך דוד היה מתירא מיום הדין, והיה אומר: ריבון העולמים, איני מתיירא מן המצות החמורות שבתורה שהן חמורות, ממה אני מתיירא מן הקלות, שמא עברתי על אחת מהן, אם עשיתי אם לאו, מפני שהיא קלה, ואתה אמרת הוי זהיר במצווה קלה כבמצווה חמורה, לכך אמר למה אירא בימי רע״ (תנחומא בתחילת הפרשה).
את התמיהה על כך ניתן ליישב בשתי דרכים. ראשונה בהן משמיטה את השאלה מלכתחילה. אין מדובר ביחס מוטעה למצוות הקלות, אלא ב״קל וחומר״, לאמור: אדם המקפיד על הדברים הקטנים – חזקה עליו שאת המצוות החמורות הוא שומר. הנטייה האנושית היא אכן למקד את תשומת הלב הראשונית בדברים החמורים, ועל כן אם אנו שומרים ומקיימים את המצוות ה״קטנות״ שאדם דש בעקבן – אנו מתמקדים על עצמנו ועל שלמות התנהגותנו לאורך כל הדרך. זה מה שהטריד את דוד המלך, שחשש שמא הוא יזניח את המצוות הקלות, ותהיה זו בחירה המנוגדת לחובת הזהירות במצוות קלות וחמורות כאחד.
בהיותנו בישיבה התיכונית, תלמידים של הרב אריה בינה זצ״ל, הועברה אלינו מסורת שונה, שמבוססת על דברי בעלי המוסר מישיבות ליטא. ההתמקדות שהם הציעו הייתה דווקא בנושאים שאדם דש בעקביו, ולא כהוכחה המלמדת שאם הוא מקפיד עליהם הוא בוודאי מקיים גם את המצוות החמורות. הדברים הקטנים עצמם הם בעלי חשיבות עליונה, בשל העובדה שהם מלמדים על חיים של התבוננות, של התמקדות, של מבט עמוק המייחס חשיבות לאבנים הקטנות הבונות את הבניין הגדול. זה נכון ביחס להלכה ולתורה, וזה נכון ביחס להתנהגותו המוסרית של האדם.
ואכן, פעמים רבות אנו מוצאים התמכרות לאידיאולוגיה גדולה, שמפנה את המבט לנושאים הכלליים והרחבים, אך בדרכה היא רומסת ודורסת את האנושיות, את הרגישות, ואת תשומת הלב לנפגעים הרבים שהיא מולידה. אותו משפט נורא של צורר האדם ״כשחוטבים עצים עפים שבבים״ היווה בעיניו הצדקה להעלמת עין ממחיר המהפכה שניסה לחולל, ובשמה של האידיאולוגיה הגדולה הוא רמס בעקביו עשרות מיליוני בני אדם, שאליהם התייחס כ״שבבים״.
הסוגייה היא כמובן מסובכת מאוד, כי חלק ממהותו של ציבור כולל בתוכו את הנכונות של הפרטים לשלם מחיר תמורת היעדים הלאומיים והחברתיים הכלליים. לעתים אף נדרש האדם למסור את נפשו למען קיומו של הכלל. לפיכך, כמו בסוגיות משמעותיות רבות, אין זו מלחמת בני אור בבני חושך, וקביעה מוחלטת בנושאים אלה היא בלתי אפשרית. מה שנדרש מאיתנו הוא להיות מודעים לכך שאותם עניינים שאדם דש בעקביו אינם משניים, כי אם חלק מהותי מבניין שלם, ולעולם נמדד הכלל לא רק לאור הישגיו הלאומיים, כי אם גם לאור הדאגה לפרטים, ובעיקר לאלה הנמצאים במצוקה הגדולה ביותר.
מורנו הרב עמיטל זצ״ל היה יונק פעמים רבות את היחס הכפול הזה מהפסוק ״מונה מספר לכוכבים – לכולם שמות יקרא״, לאמור: חלקו הראשון עוסק במספר הכולל, וחלקו השני עוסק בכך שלכל כוכב יש שם פרטי. שניהם חייבים לבוא לידי ביטוי. צריך להיזהר מלהשתעבד אך ורק לזכויות הפרט, אך לא פחות מכך – צריך להיזהר מלרמוס ולדוש אותן בעקבינו.
