מצות חנוכה נר איש וביתו

על הזיקה שבין הדלקת נר חנוכה לבין מהות הרעיון המשפחתי עמדו רבים: "מצות חנוכה נר איש וביתו" (בבלי, שבת דף כ"א, ב'). והנה, על אף מרכזיותו של הבית, אנו מצווים "להניחה על פתח ביתו מבחוץ".
בדברים אלה ניכר מתח פנימי גבוה בין תודעת השליחות והיציאה החוצה, לבין הצורך של אדם להתכנס פנימה, לבנות את ביתו, ליצור סביבה מוגנת ובטוחה.
עיון בסוגיה התלמודית מצביע על מערכת יחסים מדורגת בין 'פנים' ל'חוץ'.
האידיאל הוא להדליק את החנוכיה על פתח הבית – היינו לצאת החוצה, "מבחוץ", תוך תחושה שערכי הבית מלווים אותנו תמיד, כך גם כשאנו בחוץ התחושה היא שאנו "על פתח הבית".
לפעמים צריך לחזור הביתה, מבלי להתנתק ממה שמתרחש בחוץ. אז אנו מביטים על המתרחש מ -"חלון הסמוכה לרשות הרבים".
אבל יש ימים, שעות קשות, בהן עלינו להתנהג אחרת: " ובשעת הסכנה – מניחה על שלחנו". אלו רגעים שבהם חוזרים פנימה. סוגרים את החלונות, מבודדים את הבית מרעשים חיצוניים, מבקשים למנוע השפעה זרה.
האם הרעיונות הללו תקפים במאה ה – 21? ניתן לחזור הביתה? האם אפשר למנוע מרעשים או תמונות לחדור הביתה?! האם יש תוכנת סינון תרבותית המאפשרת לחיות ללא השפעות זרות?!
ושמא היציאה החוצה היא התרופה? שמא תודעת השליחות, הכמיהה לתקן עולם, המעורבות החברתית והאחריות הלאומית הם הכלי היחיד המאפשר לאדם לבנות עולם בריא? אומנם, יש רגעי חירום, בהם לא ניתן להתעלם מסכנה מוחשית. אבל בנוהג שבעולם, הדרך הישרה מופנית החוצה.
חינוך לא יכול להיות מבוסס על מגננות והגנות; חינוך לא יכול להיות מונע מפחד ואימה. לפעמים נראה שכל המרבה להגדיר את המצב כשעת סכנה, תוך שהוא מסתגר, מתבדל, בונה חומות ומגביה מחיצות – קדוש ייאמר לו, ולא היא.
יש רק דרך אחת להתמודד עם מציאות מורכבת: להדליק נרות. להאיר.
השבת אנו נפגשים באור השבת ובאורות החנוכה. קל להבחין בהבדלים שבין נרות החנוכה לנרות השבת:

נר חנוכה נר שבת
ההדלקה איש אישה
המיקום על פתח ביתו בתוך הבית
הזמן בשקיעה או לאחר חשיכה לפני השקיעה
מספר הנרות משתנה קבוע
חומר הגלם למהדרין: שמן זית כל שמן שעולה יפה

ההבדלים הרבים נעוצים במטרה השונה של כל אחד מהם.
את נר השבת מדליקים משום שלום בית. ריבוי האור מביא ברכה ומוסיף אהבה בין בני הבית.
נר השבת מכוון כלפי פנים. המשפחה, הנה הבסיס להתפתחות האדם מישראל. בבית חשובה השיטתיות וזו מובילה למספר אחיד של נרות בכל שבת. בזמן הדלקת הנר מסוככת האימא את ידיה מעל לאור הנר ואוספת אותו אל תוך הבית, פנימה. כדי להכין את בני הבית לימים של חושך – יש להדליקו לפני השקיעה, כשהאור מאיר.
נר החנוכה מופנה החוצה. זהו אור שבבסיסו ההכרזה: "מי לה' אלי!". לכן, זמן ההדלקה הוא משהחשיך ועוצמת האור משתנה בהתאם לזמן, בהתאם לצרכים המתחדשים.
נר חנוכה יונק מנר שבת. אין להדליקו אלא "על פתח הבית, מבחוץ". שאיפת ההתפתחות קשורה עם ההדלקה על פתח הבית. שואב את כוחו, את עוצמתו מהבית. לכן, נר השבת קודם למצוות אחרות, כולל נר חנוכה:
"אם אין ידו משגת לקנות נר לשבת ולקידוש היום, נר שבת קודם. וכן אם אין ידו משגת לקנות נר לשבת ונר לחנוכה, נר שבת קודם משום שלום הבית, דאין שלום בבית בלא נר" (שו"ע או"ח סימן רס"ג סעיף ג').
דווקא חג החנוכה, חג המאבק בהתייוונות, מאופיין ביציאה החוצה ולא בהתכנסות פנימה. שמא יש בכך כדי לשפוך אור חדש על מטרות החינוך ועל תפקידיו?
(מקץ-חנוכה תשע"ו)