הקאדטים והשריד
השבוע אושרה סגירתן של הפנימיות הצבאיות, בהן 'אור עציון' בראשות הרב חיים דרוקמן. 'מוקדם מדי ללבוש מדים בגיל 15', הסביר שר הביטחון יעלון, במאמץ שלא להודות כי הצעד הזה הוא חלק מהתייעלות המערכת מנסיבות כלכליות. בדיוק באותו יום בה נתקבלה ההחלטה לסגור, בחר ראש הממשלה ביוסי כהן לראש המוסד. כהן, בוגר אותה פנימייה צבאית 'אור עציון'. יש להודות, המכינות הקדם-צבאיות, עובדות (גם) על אותה נישה של עידוד והכשרה של הפוטנציאלים להיות חיילים וקצינים קרביים, תוך כדי הקניית ערכים לאומיים ויהודיים, אהבת הארץ וכל הטוב והערכי. ובכל זאת, לא הרי עבודה של 4 שנים בנערים כהרי עבודה של שנה במכינות. צביטה בלב על סגירת 'אור עציון' יש גם יש, אבל לא אלמן ישראל. ראינו, יש ועוד יהיו אלופים דתיים, יש לנו מפכ"ל דתי, יש לנו ראש מוסד שהתחנך בחינוך הדתי ומשפחתו דתיה, יש לנו ראש שב"כ דתי, ועל זה נאמר 'ופרצת'. בביטחון, במדע, באקדמיה, בשירות הציבורי לגווניו. תוצרים של איכות.
**
באבוד רשעים
כמה רוע יכול להיות בבן אדם אחד. לאחר פטירתו של השר לשעבר יוסי שריד ז"ל, כתב בנצי גופשטיין פוסט בזו הלשון: "באבוד רשעים רינה! על יוסי שריד הקפיד הרב כהנא לא להזכיר את שמו בלי שהוסיף ימח שמו. השבוע התחיל טוב. שבוע טוב". מגעיל, דוחה, בושה, בזוי. פעם, כשאחד השרים שלא היה מחובשי בית המדרש נפטר, הזכירו זאת בחדר בו שהה החזון איש זצ"ל, ואחד הרבנים הוסיף ליד שם השר ההוא "ימח שמו". אמר לו החזון איש: אם הוא היה נפטר ללא ילדים, האם אשתו הייתה צריכה ייבום? וודאי שכן! התורה כותבת "ולא יימחה שמו בישראל". אז אתה אומר יימח שמו? (בהערת אגב – יוסי שריד נולד ליעקב ודובה שניידר. משנודע לאביו יעקב כי כל המשפחה נספתה בשואה, שינה את שם המשפחה משניידר ל- שריד. על בן למשפחה שכזו לאמר: ימח שמו?!!!!).
נכון שאותו גופשטיין דלעיל (ארגון להב"ה, אמרנו?) מייצג בקושי את עצמו ועוד כמה הזויים, אבל יש העלולים לחשוב בטעות כי הגיגיו מייצגים רבים בציבור הסרוג. וממש ממש לא היא. עם כל המחלוקות האידיאולוגיות שהיו לציבור האמוני ובוודאי הימני עם שריד, אני נוטה להאמין שרוב רובו יודע להפריד בין מחלוקת אידיאולוגית לבין הטלת רפש באדם הסובר ומתנהג אחרת ממך. הרב צפניה דרורי, סיפר השבוע כי אותו יוסי שריד היה זה שסייע בידו (יותר מאחרים) להקים את ישיבת ההסדר בקריית שמונה, (ויש שמוכנים להישבע כי שריד כשר חינוך סייע לחינוך הדתי לא פחות משרי חינוך מהמגזר שחששו 'מה יאמרו'). אותו יוסי שריד אמר כי הוא מתנגד להתנחלויות אך כל עוד הוא שר חינוך הם יקבלו עד האגורה האחרונה המגיעה להם. ונתן. אותו יוסי שריד שחה בתנ"ך טוב מרבים מעמיתיו חובשי הכיפות, אותו יוסי שריד היה ישר כמו סרגל, יודע ספר, עד כדי שלפעמים, כשאתה נתקל בפוליטיקאי הממוצע בכנסת, אתה כבר מתגעגע אליו, חרף השוני העצום בעמדות. מי שהכיר את שריד ידע שהוא סלד מהמסחרה הדתית, מהתחמנות שכמה מאלה שראו עצמם נושאי דברם של דתיים הפעילו חדשות לבקרים, אבל לא מהדת, לא מהיהדות. הלווייתו התנהלה עם קדיש, עם כיפה על ראש הבנים, ושרו שם דווקא את: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו". כמה לא מפתיע.
(מקץ תשע"ו)
