בליעה

בליעתם של השיבולים על ידי השיבולים ושל הפרות הבריאות על ידי הפרות הדקות והרעות הינו פרט מרכזי בחלומות פרעה. הפירוש של מעשה הבליעה לדברי יוסף הוא "ונשכח כל השובע בארץ מצרים וכילה הרעב את הארץ" (מא, ל). נדמה כי שיבולים הבולעות שיבולים הן עיקר הרמז לכיוון זה של פתרון. פרות הבולעות פרות הוא עניין שהדמיון מאפשר, אך שיבולים אינן בולעות אפילו בדמיון. על כן, ברור כי מדובר במטאפורה. אם השיבולים הבריאות מסמלות שנות שובע והשיבולים הרזות הן סמל לבצורת ורעב, הרי שהבליעה של אלו באלו מסמלת את עוצמת הרעב ומשמעותו ששריד לא יישאר מכל שנות השפע. שנים טובות עקביות יוצרות אשליה של רווחה ושל שאננות וגוררות בזבוז וראוותנות. גם אם הן אינן מסתיימות בשנות ריקנות מוחלטת, קשה להניח שיישארו מהן חסכונות מרובים. אך כאן, מתוארת בליעה של רזות את הבריאות והמשמעות היא שהסיבה לכך שלא יישאר שריד משנות השפע אינה תלויה בשנות השפע אלא דווקא באופיו של השפל. השכחה באה בזכות החרפה האיומה של כילוי כל חלקה טובה, אובדן התשתיות החקלאיות ומצוקת אובדן התנובה והצמיחה הנצרכת לקיום. השנים הטובות תיראינה מתוך העוני המוחלט כחלום רחוק ולא כמציאות. אדם לא יזכור את טעמה הדשן של הרווחה הכלכלית.
הכלי יקר מדייק ממוטיב הבליעה, ששנות הרעב הצפויות תהיינה איומות, וכי אין מדובר ברעב בהשוואה לשובע, אלא ברעב מוחלט, מדכא ואינסופי.
המהר"ל סבור שהבליעה אינה מורה על עוצמת הרעב והשכחה הנוראה של הזמן הטוב. אלא דווקא להיפך. הבליעה היא הפתרון, הטמון כבר בחלום עצמו: על מנת לחמוק מן הגורל האכזר יהיה צריך להבליע את השנים הטובות בשנים הרעות. הפתרון הוא לחסוך בשיבולים ולאפסנן כדי לאפשר חיים בשבע השנים הבאות אחריהן. לדברי המהר"ל, פירוש זה הוא מוכרח תיאולוגית: הכיצד זה יכול יוסף להציע דרך פתרון שאיננה כלולה בחלום, תהיה זו עזות כלפי שמיא ושמא גם הפתרון לא יצלח אל מול הגזירה. אך גם פוליטית מצד בקשתו של פרעה לא יכול יוסף לומר דבר שאיננו חלק מן החלום (גור אריה, מקץ, מא, ד).
שתי הגישות, הגישה הקשה המוצגת בפי הכלי יקר וזו של המהר"ל הקושרת תקווה, יש בהן מהמשותף: שתיהן מזהות את נקודת הפליאה שבחלום, את הנתון הבלתי מתבקש שבו. הכלי יקר רואה בה את נקודת השפל העמוקה ביותר, והמהר"ל רואה את נקודת התקווה והאור. המקום בו אדם מגיב בהפתעה, הוא המקום שבו מתגלה הקב"ה מציץ מן החרכים. המצבים שמעל לטבע הטוב או הרע הקיצוניים הם תמיד רמז להופעת ה' בעולם.
פרשנות המדרש הלכה בכיוון שונה:
"והנה מן היאור, בשעה שהשנים יפות הבריות נעשין אחין אלו לאלו, ותרעינה באחו, אהבה ואחוה בעולם…
א"ר אחא… והנה שבע שבלים דקות וגו', בשעה שהשנים רעות גופן של בריות מעלה חטטין" (בראשית רבה, מקץ, פט, ד).
המדרש מעביר את הדיון למישור חדש. במרכזו שאלת היחס האנושי והאוירה הציבורית הנולדת מתוך הרזון לעומת זו הנולדת מן השובע. שעה שיש שובע בעולם, אנשים שמחים ועליזים ומסבירים פנים זה לזה. שנות הרעב מצמקות לא רק את הקיבה אלא גם את שמחת החיים והן מצננות את מערכות היחסים בין בני האדם. אנשים רעבים בולעים זה את זה. האחר הופך שקוף לחלוטין והבטן המקרקרת האישית הפרטית היא טבורו של העולם.
אבל המדרש מכוון לנקודה נוספת, חשובה יותר. במצב של חסר כלכלי, האחר נתפס כאיום. בזמן כזה רב המפלג על המאחד. ה'אחר' הופך לדמות מן האגדות, כזו שגם אם היא שיבולת דקה היא מסוגלת לבלוע אותך ומאיימת לעשות כן. הסטריאוטיפ של הזר מתנפח למימדים חסרי פרופורציה והם מאיימים לכלות את צלם האנוש של מי שחש מאויים.
לפי המדרש, האדם ולא הקב"ה מחוללים את הבלתי צפוי והניסי במבטם, בהכרעותיהם ובחירותיהם.
בחנוכה, אנו חוגגים גם את נצחון המעטים על הרבים. מן הנצחון הזה ניתן להפיק תובנה נוספת. עם ישראל, הדק בשיבולים, בסופו של דבר ינחל את שפע מצרים ואת שפע החזקים והשבעים ממנו לאורך הדורות. כי החסר והרעב יש בהם מה שאין במלא ובבריא, יש בהם החסר, ההיעדר והשבר, ואלו מכוננים מלאות מסוג אחר. מלאות של כמיהה, של שאיפה לטוב ושל רגישות ופתיחות.
(מקץ תשע"ו)