הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)רגע השיא הכביר של סיפור יוסף ואחיו נעוץ, ללא ספק, בנקודה הארכימדית של התוודעות יוסף לאחיו. המתבונן בסיפור יוסף והאחים מנקודה זו יראה שכל מה שהתרחש קודם לה מכוון אליה, וכל מה שמתרחש לאחריה נובע ממנה. התוודעות יוסף לאחיו איננה רק הסרת המסווה מעל פניו של המלך המחופש, כי אם ביטוי עמוק של כמיהה ארוכת שנים של יוסף, עוד בהיותו בבית אביו. "את אחי אנכי מבקש". לא לחינם אומר התנא אבא כהן ברדלא בבראשית רבה (ויגש צג, י):
"אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה! בלעם חכם של העובדי כוכבים לא יכול לעמוד בתוכחתה של אתונו […] יוסף קטנן של שבטים היה, ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו. הדא הוא דאמרינן 'ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו'. לכשיבא הקדוש ברוך הוא ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר (תהלים נ) 'אוכיחך ואערכה לעיניך' – על אחת כמה וכמה".
רגע זה הוא בנין אב לכל התוכחות שהיו ושיהיו, ונקיפות המצפון על היחס המתנכר והמרושע כלפי יוסף ילווה את אחיו עד אחרית הימים.
מסיבה זו, כנראה, נבחר רעיון ההתוודעות כמרכיב מרכזי באחד הסיפורים המופלאים והמוזרים בפולקלור היהודי האשכנזי בימי הביניים, סיפור האפיפיור היהודי. האגדה מתייחסת לר' שמעון הגדול ממגנצה (היא מיינץ; נפטר בתחילת המאה ה-11 למניינם), בן דורו המבוגר של רבינו גרשום מאור הגולה וממניחי התשתית ליהדות אשכנז כולה, שהיה חכם גדול, פייטן ופוסק גדול. לפי האגדה, בנו הקטן אלחנן נחטף ממנו בצעירותו בידי נוצרים, ולנוכח כשרונותיו המופלגים זכה לחינוך דתי עמוק ורציני, שהביא אותו עד לכס האפיפיורות. לימים, כאשר נודע לאפיפיור מוצאו היהודי, הוא גזר גזירה על יהודי מגנצא, בכדי שישלחו עדיו משלחת, ובה גם אביו. כאשר הגיעה המשלחת ביקש להתוודע ביחידות עם אביו, ושם, במהלך משחק השחמט, אותו נהג לשחק עם אביו בילדותו, התגלה האפיפיור כבן האובד – אלחנן [ד"ר יוסף במברגר הוציא לאור לפני שנים אחדות ספר בנושא אגדה זו בהוצאת אונ' בר-אילן (תשס"ט), ובו הוא מסכם כמות עצומה של חומרים וגרסאות מרתקות על אודות הסיפור ומשמעויותיו – כאן הוספתי קצת על דבריו].
הקשר לסיפור יוסף ואחיו עולה הן מהשתוממות האב כאשר נודע לו שזהו בנו, ולא יכל לענות אותו, והן מהתחמקותו מלגלות שהיה לו בן נוסף, מחמת החשש שמא יידרש להביאו גם כן בפני האפיפיור. ברי שמחברי הסיפור ראו את יוסף לנגד עיניהם.
גרסאות שונות יש לסוף הסיפור (כמו גם לחלקיו האחרים). בחלקן התאבד האפיפיור אחרי המפגש המחודש עם אביו, כי אהבתו ליהדות פרצה בו, ולא יכול היה לחזור אליה בגלוי. לפי גרסאות אחרות אלחנן חזר ליהדותו, והכנסיה מחתה את זכר החרפה, כדרכה, בהשכיחה את התמורה שהתחוללה בנפשו. מי שתרם לא מעט לפרסום הספר הוא איש תורה ודרך ארץ, רבה של מיינץ בעצמו, הרב ד"ר מאיר להמן, בספר שזכה לכותר העברי "רבי אלחנן הקדוש" (Rabbi Elhanan: eine jüdische Erzählung, יצא לאור בשנת 1867 במיינץ).
מעין חיזוק לאגדה מצוי בפיוט ליום השני של ראש השנה, שנקרא "מלך אמון", ובו מופיעה השורה "א-ל חנן נחלתו בנועם להשפר". לימים, הרב ד"ר דניאל גולדשמידט, במהדורת המופת שלו למחזור ראש השנה, הראה שבפיוט הטמין ר"ש ממגנצא את הנוטריקון: "אלחנן בני יחי לחיי עולם אמן". בקובץ "פיוטי רבי שמעון ב"ר יצחק", שיצא לאור בידי ספריית שוקן בברלין שנת תרצ"ח בידי א"מ הברמן, נמצא נוטריקונים נוספים ברוח זו, כדוגמת: "שמעון בר יצחק, אלחנן בני", וכן "שמעון בר יצחק, אלחנן יפול חבלי לחיי עד", או עם הסיומת "לחיי עד יכתב אמן סלה" (עמ' רכד).
מטבע הדברים, ברכה לחיי עולם איננה סבירה, ולכן יש להניח שר"ש ביקש לזכות את בנו אלחנן בזכות לחיי נצח בעולם הבא. כאן המקום להעיר שזו אינה ראיה שבנו היה אפיפיור, כי אם שהתנצר, כמו שאכן מקובל לטעון, ולמרבה הצער הוא לא היה היחיד מבין גדולי ישראל בימי הביניים שצאצאיהם נלכדו בפח יוקשים.
יש התולים את זהותו של אלחנן באפיפיור ויקטור השלישי (1087-1026 למניינם, מוצאו מבנבנטו שבאיטליה), ויש התולים זאת דווקא באפיפיור מאוחר ממנו, אנקליטוס השני (נפטר ב-1138 למניינם; מוצאו ממשפחת פיירליאוני היהודית מרומא, שאחד מאבותיה המיר דתו כמה דורות קודם לכן. הוא היה אפיפיור שנוי במחלוקת, ורוב העולם הנוצרי לא קיבל את מרותו). קיימים גם זיהויים נוספים. בלא להכנס לשאלת המקור של הסיפור, ובצד המחקר המקיף של במברגר, יש להוסיף שלסיפור זה נודעה גם השפעה מסויימת על ספרות ההלכה.
כך הריא"ה הרצוג משתמש בסיפור כראיה להצדיק את הפן החיובי שבמשחק השחמט! במאמרו הקצר "משחק השחמט", שפורסם בכתב העת תחומין ו (תשמ"ה), עמ' 313-311 כותב ריא"ה כך (הוא מייחס את הסיפור לר' שמעון מפרנקפורט, בעל ילקוט שמעוני, בהתאם למובא בספר טעם זקנים לר' אליעזר אשכנזי):
"יש מסורת שהיה (ר' שמעון) שחקן גאוני, וידוע ספור הפלאות על אודותיו והאפיפיור אנדריאס, שבמשחק השחמט, יחד איתו, גילה ר' שמעון שהוא בנו אלחנן שנגנב ממנו".
ריא"ה מרחיב ומביא כמה מגדולי ישראל שהיו מוכרים כשחקנים מיומנים, ביניהם בעל מרכבת המשנה, שחכמים בעיני עצמם הלעיזו עליו שהוא משחק עם רעייתו שחמט.
יש המביאים את סיפור האפיפיור אלחנן גם בהקשר של מתן לגיטימציה להתאבדות על קידוש ה', כפי שמצאנו אצל אנשי מצדה, בכמה וכמה סיפורים תלמודיים, ואצל קהילות רבות מיהודי אשכנז בעת מסעות הצלב ורדיפות שונות שחוו (הרב ד"ר אברהם שטיינברג מביא כן במאמרו "ההתאבדות לאור ההלכה", בתוך ספר הלכה ורפואה בעריכת הרב משה הרשלר, כרך ה, ירושלים תשמ"ח, עמ' רפז).
יהא אשר יהא גרעינו של הסיפור, הוא פורט היטב על מיתרי הנפש ששורטטו בסיפור יוסף ואחיו, התוודעות של תוכחה ויראת הרוממות מפני התהפכות מסיבות הא-ל בעולמו.
(ויגש תשע"ו)
