מערכת שבתוןבריאת האדם בצלם א-לוהים: מהפיכה רעיונית והשלכותיה המשפטיות
ד"ר בנימין פורת
אחד מן הסיפורים המכוננים של פרשת בראשית, המוקדשים לשאלת ראשית העולם והאדם, הוא בריאת האדם בצלם א-לוהים: "וַיִּבְרָא אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים בָּרָא אֹתוֹ" (בראשית א, כז). מי שמורגל בתורה משחר ימיו עלול לקרוא פסוק זה כדבר מובן מאליו, ולהחמיץ את עוצמת החידוש הגלום בו. אולם, על רקע תרבויות העת העתיקה, תפיסה זו היא מהפיכה של ממש. בתרבויות אחרות בנות התקופה מופיע הרעיון של בריאה בצלם האלים, אולם בשינוי קל: לא האדם הוא שנברא בצלם האלים אלא המלך. בכך מובעת התפיסה שהמלך הוא בעל מעמד נבדל משאר בני האדם, הקרובים יותר בדרגתם אל חיות השדה. התורה, לעומת זאת, מחילה את רעיון הבריאה בצלם א-לוהים על מין האדם בכללותו, ובכך קובעת לראשונה את נבדלותו המהותית של מין האדם, הנושא בתוכו רסיס א-לוהות, מכל שאר היצורים עלי אדמות.
כפי שהראה פרופ' משה גרינברג, לתפיסה מהפכנית זו יש משמעויות משפטיות בחוקי התורה. כך למשל, בחוקי המזרח הקדום מקובל היה כי יש עבירות רכוש אשר העונש בגינן הוא מוות. לדוגמה, חוקי חמורבי מטילים עונש מוות בגין חדירה לבית למטרות פריצה. התורה, לעומת זאת, קובעת, כי העונש בגין עבירות רכוש הוא קנס כספי ולעולם לא עונש מוות. הריגת פורץ לבית מותרת רק כהגנה עצמית במקרה של חשש לחיי אדם ("בא במחתרת"). בכך מביעה התורה את התפיסה, כי חיי אדם נבדלים במהותם מרכוש וכסף.
דוגמה נוספת מצויה במקרה ההפוך. בחוקי המזרח הקדום מקובל היה, כי במצבים מסוימים ניתן לכפר על הריגת אדם באמצעות תשלום כופר כספי למשפחת הנרצח. ביסוד תפיסה זו עומדת ההנחה שניתן לתרגם חיי אדם למונחים רכושיים. התורה, לעומת זאת, קובעת כי עבירות המתה חייבות לגרור עונש מוות, ואינן ניתנות להמרה כספית בדמות מתן כופר: "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת" (במדבר לה, לא). בכך נותנת התורה ביטוי נוסף, הפעם מכיוון הפוך, לנבדלות המהותית של חיי אדם, שאינם בני המרה לערכים כספיים.
והנה דוגמה שלישית. במזרח הקדום מקובל היה, כי על עבירות מסוימות מענישים לא את מבצע העבירה עצמו אלא את קרובי משפחתו. כך למשל, על פי חוקי חמורבי, בנאי שהתרשל בעבודתו וגרם להריגת בנו של בעל הבית, ייענש בכך שימיתו את בנו שלו. עונש זה מגשים באופן המיטבי את עקרון מידה כנגד מידה. התורה, לעומת זאת, קובעת "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ" (דברים כד, טז). בכך התורה שוללת את האפשרות שאדם ישמש אמצעי להענשת אדם אחר, אלא כל אדם נחשב בריה בפני עצמה, הנושאת באחריות אך ורק לחטאיו שלו.
אם כיום נראית לנו התפיסה ההומניסטית של נבדלות חיי אדם כמובנת מאליה, הרי זה במידה רבה הודות להטמעה של הרעיון המהפכני שקובעת פרשת בראשית אודות בריאת האדם בצלם א-לוהים. לאמתו של דבר, בעת החדשה תפיסה זו נתונה תחת התקפות שונות. כך למשל, התפיסה הדרוויניסטית, הגורסת כי מוצאו של מין האדם בהתפתחות אבולוציונית ממיני חיים קדומים יותר, חותרת באופן עמוק תחת הרעיון ההומניסטי של נבדלות חיי האדם. השאלה העמוקה שמציב הדרוויניזם אינה כיצד הוא מתיישב מבחינה היסטורית עם פשטי המקראות (שהרי אין לקרוא את הפסוקים כפשטם), אלא קריאת התיגר הרעיונית שהוא מציב על רעיון נבדלות מין האדם.
התקפה מכיוון אחר באה מצד הנאבקים להכרה בזכויות בעלי חיים מתוך מגמה להשוואתם ככל האפשר לזכויות בני אדם. תנועה זו אף היא, על פי דרכה, מטשטשת את קו הגבול בין מין האדם לבין מיני בעלי החיים הסובבים אותו, ובכך מדללת את הרעיון ההומניסטי. מהפיכה זו שקבעה התורה בפרשת בראשית, לא נס ליחה והיא עודנה מאתגרת את התרבות האנושית בת-זמננו.
הכותב הוא ראש המכון לחקר המשפט העברי באוניברסיטה העברית וחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה. ספרו צדק דלים: עקרונות דיני הרווחה מן התורה לספרות חז"ל עתיד לראות אור בקרוב.
(בראשית תשע"ט)
