הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)מפני מה העניש ד׳ את פרעה על דברי שרה אשת אברם? והלוא מנקודת המבט של פרעה- הוא עשה דבר היתר, שכן נאמר לו שהיא אחותו, והיא נלקחה, אפוא, בהיתר לבית פרעה? לימים יטען טענה זו גם אבימלך מלך גרר, ושם הקב״ה אכן יענה לו כי הקב״ה יודע שבתום לבבו הוא עשה זאת. אם כן- לכאורה תירוצו של פרעה עומד גם הוא בקריטריון הזה, ולמה אפוא נענש בנגעים גדולים?
אפשרות אחת היא כמובן היחס לשרה. בסופו של דבר, שרה נלקחה באונס לבית פרעה. גם אם לא הייתה אסורה מצד דיני אשת איש- היא הייתה אסורה מצד ״גונב איש״ או פסוק אחר בו ניתן לתלות את העצמאות של שרה, ואת העובדה שכלל לא נשאלה אם היא רוצה ללכת לבית פרעה. לימים נראה כי אפילו בחרן שאלו את רבקה ״התלכי עם האיש הזה״, וההלכה קבעה שאין האישה מתקדשת אלא לרצונה, כחלק בלתי נפרד מאותה עצמאות. לפני שבועיים למדנו גם על חומרת מעשי בני הא-לוהים שלקחו להם נשים מכל אשר בחרו.
בעולמם של חכמים מצאנו שני סוגים של תשובות לשאלה זו. ראשונה בהן מובאת במדרש, המוסיף לסיפור נתון, ואומר כי שרה סיפרה לפרעה שהיא אשת איש, ואף על פי כן הוא לא הירפה (בראשית רבה מא). על פי ראיה זו, פרעה הינו רשע במזיד, ואף שהוטעה בהתחלה, ידע את האמת בשעת הפשיעה, ובשל כך נענש.
כיוון שני מופיע בעיקר בדברי הגמרא על מקרה אבימלך (מכות ט ע״א). הטענה נגדו היא על עצם יצירת האווירה, שבה מתחקרים אדם האם האישה עימו היא אשתו או אחותו, ונוהגים בה ובו מנהג אדנות ובעלות: ״אכסנאי שבא לעיר על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו או על עסקי אשתו שואלין אותו, אשתך היא? אחותך היא?״.
לאמור, אחריותו של מנהיג, ולמעשה של כל אדם, אינה מצטמצמת אך ורק למעשה הפרטי שאירע, וליכולת שלו לטעון כי מדובר בהטעיה או בשגגה. השאלה הרובצת לפתחו נוגעת לכל היקף האווירה והסביבה שאותה הוא מעצב. כאשר הם בנו סביבה שבה חוקרים אדם על האישה שעימו, ומבררים למעשה האם הזדמנה גם מציאות לקחת אישה בעל כורחה לבית פרעה, זוהי עצמה הבעיה היותר גדולה. אין זו טענת פטור- המקרה הספציפי אירע שלא בכוונה- אם נוצרה אווירה כללית המאפשרת את לידתה של טעות זו. כאילוסטרציה- אם אירע מקרה נורא בו הזריקה אחות חומר שאינו ראוי, זו לא רק אחריותה, כי אם גם אחריותו של סמנכ״ל בטיחות בית החולים, שעצם העובדה שמציאות כזו אפשרית, עלולה להיות כישלון של ארגון המערכת.
זוהי אפוא משמעותה של האחריות המהותית. היא בוחנת את הסביבה שבו התרחש מעשה מסוים, ומחייבת אותנו לתשומת לב מיוחדת, גם אם לא לכך הייתה הכוונה. צריך אפוא לחשוב על הדבר בכל הקשר- בעוצמת השיח, בכללי ההתנהגות הראויים, בשמירה על קודים אתיים, ובכל עניין שבו אי הקפדה על האווירה הכללית עלול לדרדר למקרה ספציפי, שאף שלא הייתה כוונה אליו- הוא יתרחש באחריותנו.
(לך לך תשע"ט)
