הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)נבואות רבות ושירי קודש נכתבו בכתבי הקודש על הזהירות הגדולה הנדרשת בשעה שאנו באים לדון במעמדו של האדם בעולם. מחד גיסא, התורה פותחת בהיותו של האדם בעל "צלם א-לוהים", המופקד על קיומו של העולם, שלומו וטובתו, ורודה בדגת הים ובעוף השמיים. לא זו בלבד, אלא שבדברי משורר ספר תהילים נאמר עליו "ותחסרהו מעט מא-לוהים וכבוד והדר תעטרהו", לאמור: אנו 'מעט' פחות מריבונו של עולם, ועטורים כבוד והדר. על כל זה גם נקבעה ברכה מיוחדת שאנו אומרים תחת החופה ולאורך שבע הברכות: "אשר יצר את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו, והתקין לו ממנו בניין עדי עד", וקובעים לדורות את היחס המיוחד אלינו.
מאידך גיסא, אנו מוצאים פסוקים רבים העוסקים בשבריריות האדם. בכל בוקר אנו אומרים "אל תבטחו בנדיבים, בבן אדם שאין לא תשועה. תצא רוחו ישוב לאדמתו, ביום ההוא אבדו עשתונותיו". אותו דוד המלך שאמר את הפסוקים דלעיל, על היותו של האדם מעט פחות מריבונו של עולם, גם אמר "ואנכי תולעת ולא איש, חרפת אדם ובזוי עם". הנביאים הדגישו זאת פעמים רבות. ישעיהו קורא לכולנו "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, כי במה נחשב הוא", והדברים באים לאחר נבואה המלמדת על האפשרות של קריסת העוצמות כולן, וכל הדברים עליהם האדם נשען.
גם המדרש מדבר על שני הפנים של האדם, תוך פרשנות כפולה לעובדה שהוא נברא ביום השישי, ולא ביום הראשון לבריאה: "א"ר שמעון בן לקיש: אחור למעשה יום האחרון וקדם למעשה יום הראשון… אם זכה אדם אומרים לו אתה קדמת למלאכי השרת, ואם לאו אומרים לו זבוב קדמך יתוש קדמך שלשול זה קדמך" (בראשית רבה ח, א). את המשמעות של בריאת האדם אחרון לכל מעשה בראשית מעניק האדם עצמו – זו יכולה להיות תעודת בזיונו וזו מסוגלת להיות תמונת עליונותו הגדולה והעצומה.
מתי אנו נזכרים במבנה הכפול הזה? לצערנו, הדבר בא לידי ביטוי כאשר אנו נתקלים באסונות. בין כאשר מדובר באסון פרטי, בו מתברר עד כמה אנו פגיעים, ועד כמה שינוי זעיר במערכת המטבולית או פגיעה קלה של כלי רכב הנוסע במהירות – מפילה אותנו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא; בין כאשר מדובר במפגש עם וירוס זעיר, המאיים על שלום העולם, על בריאותו וקיומו, שלוקח זמן כדי לפתח את החיסון נגדו, אך גם כאשר המחקר מצליח והתוצאות מבורכות – המשקע שהותירה הידיעה כי יש בכוחו של וירוס זעיר לחולל תהומות, ואף סביר להניח כי ניפגש במהלך חיינו בווירוס אחר, שאפשר שיהיה קטלני הרבה יותר, הוא משקע המציב אותנו באותה טלטלה שבין רוממות דמות האדם ובין חולשתו ואפסותו.
הטלטלה בין הקצוות אינה תלויה בנו, ולא אנחנו מסוגלים לבטלה. זו המהות הקיומית של האדם. בבחירתנו החופשית תלויה ההתייחסות אליה, ולהשפעת הידיעה שלא לעולם חוסן על מעשינו לאורך החיים כולם – על ההכרעה מה חשוב ומה לא, מה לעצב ומה להותיר, ובעיקר – במה כדאי להשקיע את הזמן השאול שאנו חיים בו.
(בשלח תשפ)
