יאללה, ביי.

"ויאמר ה' אל אברם, לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך"
בואו נדבר על גיל ההתבגרות. הגיל הזה שהילדים הופכים לנערים ונערות והתמימות משנה פניה לסקרנות. הגיל הזה, שהוא רכבת הרים מטורפת- פעם למטה ופעם למעלה, והכל בעוצמות הכי גבוהות, כל ויכוח הוא מלחמה על אידאולוגיה, כל ניסיון לעזור נחשב כהתערבות, כל מילה שלנו נמדדת תחת זכוכית מגדלת של שיפוט והערכה עצמית; 'אבא מחזק או שופט אותי?', 'אמא סומכת או מסרסת?'. אנחנו רוצים לתת להם להתפתח כישות עצמאית אך גם לתת גב ויד מכוונת, ופה, גבירותיי ורבותיי- הקונפליקט.
במונחים הפסיכולוגיים המושג נקרא ספריישן- separation; הניתוק של המתבגר מהוריו, לא מרד, אלא ההבנה של שני הצדדים שהוא ישות נפרדת. השלב בו הנער מחפש ומגלה את עצמו, לומד מיהו, וכל הערכים והאידאלים שהוריו הטמיעו בו הולכים אתו כמצפנים בדרכו לגילוי העצמי.
נשמע קל? לא ממש. ותתפלאו, לא רק עבור המתבגרים. זה אומר שאמא צריכה לעבור גמילה מover protecting -. 'הכניסיני תחת כנפך'- הפוך. נכון, קר שם בחוץ, אבל לפעמים רותח בפנים. וכן, אמא תמיד צודקת אבל לפעמים הם צריכים לצאת בלי סוודר, לחזור קפואים ומנוזלים וללחוש, "צדקת". זה אומר שאבא צריך להפנים שהילדה שלו כבר כמעט אישה, שעוד מעט הוא לא יהיה האבאל'ה עם הסולם שמגיע עד השמיים, אלא יבואו אחרים, שיהפכו פתאום למושא הערצתה, ו"די, אבא, בלי חיבוקים. ותגיד תודה שאני לא חוסמת אותך באינסטגרם".
לא פשוט, גיל ההתבגרות, אבל חשוב!
אלוקים מצווה על אברם "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך"- הוא יכל הרי פשוט לומר 'לך, תעשה ויזה ותארוז'. אבל זאת לא היתה הכוונה, העזיבה הפיזית היא הטפל, על מנת שאברם יהפוך לאברהם. כדי שיוכל לעשות את הדרך שלו להתפתחות הרוחנית ולהפוך לאבא המיתולוגי שלנו, עליו להתנתק, לעבור ספריישן. זה העיקר. תתרחק מהבית, מהמקום הכי נעים ומכיל ותתקרב אל עצמך. ואז, הו אז, אראה לך לאן תגיע. אדם בתוך עצמו הוא גר.
כשאני חושבת על הרגע שבו הם יעזבו את הבית אני מתמלאת בחרדה. אבל הרעיון הוא, לקעקע בנשמתם את החום שלנו ואת ה"אני מאמין" המשפחתי, ולהאמין בהם, לשחרר אותם לדרכם ולסמוך עליהם שבסופו של יום, יגלו את עצמם. ובבוא העת, בעל כורחם יגלו גם את עצמינו בם.
(לך לך תשע"ט)