מעשה אימהות – סימן לבנות. היידישע מאמע

על הפסוק "ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך" מעיר המדרש: "מעולם לא נזקק הקדוש ברוך הוא להשיח עם אישה אלא עם אותה הצדקת, רבקה, ואף הוא על ידי עילה. רבי אבא בר כהנא אומר: כמה כרכורים כירכר בשביל אותה אישה להשיח עמה [=שרה אמנו], שנאמר 'ויאמר לא כי צחקת'" (בראשית רבה סג).

מדרש זה מבליט את ייחודה של רבקה. למן תחילת דרכה, מופיעה לפנינו רבקה כאישה דעתנית, פעילה, ולא רק פסיבית כהרבה דמויות אחרות של נשים בתנ"ך.

בעוד שאת המשא והמתן עם לבן על נישואי בנותיו לו מנהל יעקב אבינו לבדו, מבלי שיינתן ביטוי מפורש בכתובים לרצונן של רחל ולאה, שידוכיה של רבקה ליצחק נסתיימו רק לאחר שרבקה נתנה לכך את הסכמתה הסופית.

בתחילה מבקש לבן לסיים את השידוך מבלי לערב אותה, "לא נוכל דבר אליך רע או טוב, הנה רבקה לפניך קח ולך". אכן, בהגיע עת המבחן, גם הוא אנוס לבקש את הסכמתה. "ויאמרו נקרא לנערה ונשאלה את פיה". וכפי שדרשו חז"ל, "ותאמר אלך – הולכת אני בעל כורחכם, שלא בטובתכם". עד כדי כך, שגם ברכתם, באונס הייתה: "ויברכו את רבקה – דוויים ושפופים היו, ולא נתנו לה נדוניה אלא בפה". ואף על פי כן הלכה.

השוני בין רבקה לשאר האימהות בולט גם בתיאור פגישתה הראשונה עם חתנה. הדבר בולט לנוכח תיאור פגישתם הראשונה של רחל ויעקב, שבה נותרת רחל 'אילמת': "ויהי כאשר ראה יעקב את רחל… ויגש יעקב, ויגל את האבן… וישק יעקב לרחל… וישא את קולו ויבך. ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא" (בראשית כט, י-יב). יעקב פועל כל העת, אך רחל נותרת בשתיקתה. היא אינה אומרת דבר ומסתפקת במרוצתה לאביה, משל תלויה היא בו ובדעתו, ואין לה רשות לומר דבר עד אשר תקבל הסכמתו. בדומה לכך, משה רבנו הושיע את בנות יתרו, אך הן נותרות בשתיקתן (שמות ב, כ).

לא כן רבקה. אך שמעה את בקשת עבד אברהם, וכבר החלה מדברת: "ותאמר שתה אדוני… ותאמר גם לגמליך אשאב… ותאמר בת בתואל אנכי… ותאמר אליו גם תבן גם מספוא רב עמנו" (כד, יח-כד).

גם בעת פגישתה הראשונה עם יצחק, אין רבקה נשארת דמומה: "ותשא רבקה את עיניה… ותאמר אל העבד: מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתנו" (סד-סה).

דברים אלה מקבלים חריפות רבה יותר במדרשם של חז"ל (שקשה מכמה בחינות) ולפיו באותה שעה הייתה רבקה… בת שלוש שנים בלבד!

דיבורה של רבקה עומד ביחס הפוך לשתיקתו של יצחק. בפירושו לתורה "העמק דבר", עומד הנצי"ב על חוסר התקשורת שמשתקף במערכת היחסים בין רבקה ליצחק: ""ולא הייתה [רבקה] עם יצחק כמו שרה עם אברהם ורחל עם יעקב, אשר בהיות להם איזה קפידא עליהם, לא בושו לדבר, מה שאין כן רבקה".

עיון במקרא מלמד שמלבד חד שיח קצרצר (כז, מו) שבו מלינה רבקה לפני יצחק, השניים אינם מדברים. אפילו באותו מעמד, שבו משמיעה רבקה אזהרת אולטימטום כפולה ("קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים") נותר יצחק באילמותו. יצחק אינו מגיב באומר, אלא רק במעשה, קורא ליעקב ומצווה עליו שיימנע לקחת לו אישה מבנות כנען.

לפי חלק מהפרשנים, רמיזתה של רבקה כי "תקוץ בחייה" מועצמת עוד יותר, בהיותה תרגיל רטורי גרידא שנועד להניע את יצחק להסכים להצעתה ולא כוונה ממשית. וכך, למשל, פירש רבי יוסף בכור שור, מבעלי התוספות: "לא רצתה לומר לו שעשיו רוצה להורגו, דשמא יכעס יצחק ולא יניח את יעקב לברוח".

רבקה אינה שותקת גם כאשר צרת העיבור באה אליה: "ותאמר אם כן למה זה אנכי? ותלך לדרוש את ה'" (כה, כב). רבקה אינה פסיבית. היא פועלת ומפעילה. עד כדי כך, שלמראית עין נראית תגובתה כ"חוצפא כלפי שמיא". לדרוש את ה', דורשת ותובעת. זועקת ומתלוננת. בניגוד לשרה אמנו, שבמצב דומה הסתפקה בפניה אל אברהם אישה (טז, ב), לרחל שביכתה את מר גורלה בפני יעקב, הא ותו לא (ל, א), או אפילו חנה ש"התפללה אל ה'" (שמ"א, א, ח), רבקה אינה מסתפקת בכך. היא לא רק חושפת את כאבה בפני אישה, או מסתפקת בתפילה גרידא, אלא "דורשת". ותלך לדרוש את ה'.

עוז רוחה של רבקה מתבטא גם בהמשך. משביקשה כי יתברך יעקב בנה, נטלה יוזמה, ועשתה מעשה. הלבישה אותו גדיי עזים, ולימדה אותו כיצד לדבר ומה לומר. אין זה פלא, אפוא, שבניה נקראו על שמה "אם יעקב ועשו" (כח, ה; לקול תמיהתו של רש"י, שכתב 'איני יודע מה מלמדנו').

מעשה אמהות – סימן לבנות. דמותה של רבקה שימשה אבטיפוס ל"אימא היהודייה" במשך הרבה דורות. למרות המקום הצנוע בביתה שהועידו לה בחברות שונות, ידעה ה"יידישע מאמע", האם היהודייה, ליזום ולהפעיל, להמריץ ולדרוש. ולמרות ניסיונות לא מועטים להשכיח את דמותה, מקום של כבוד נשמר לה במורשת ישראל, עד ימינו אנו.

(תולדות תשפ"ג)