מערכת שבתוןשמואל בלאו, פתח תקווה
בספר בראשית מופיעות המילים 'אושר' ו'שמחה' רק פעם אחת, ושתיהן בפרשתנו – ויצא. שמחה – לבן נוזף בחתנו יעקב על ניסיון ההסתלקות שלו: "למה נחבאת לברוח… ואשלחך בשמחה ובשירים בתף ובכנור". אושר – לאה בוחרת שם לבנה השני של זלפה שפחתה: "באשרי כי אשרוני בנות ותקרא את שמו אשר". נראה שיש מכנה משותף לשני המקרים – השמחה של לבן אינה באמת שמחה, והאושר שלאה מצהירה עליו, הוא כנראה לא בדיוק אושר.
מה בין שמחה לאושר? מקובל לומר ששמחה היא – רגעית, מקומית, חולפת, ואושר הוא פנימי, תודעתי ועמוק יותר. כמו כן, רוב ביטויי השמחה במקרא, כמו: 'ושמחת בחגך', 'ושמח את אשתו', עוסקים ברגש חברתי שניתן לצוות עליו ואינו עניינו של היחיד, אלא פעולה שמתבצעת ביחד עם מישהו או כלפי מישהו. המילה 'שמחה' מופיעה לא מעט במקרא לעומת המילה 'אושר' שמופיעה פעמיים בלבד. אולי משום שבעבר, כאשר בני אדם עסקו בהישרדות, הם הסתפקו באפיזודות של שמחה והמודעות לאושר הייתה פחות בנמצא. היום כולנו חותרים לאושר ומודדים אושר, אולי זו הסיבה שפעם נתנו לילדים את השם 'שמחה', והיום הורים קוראים לילדיהם 'אושר'.
נחזור לפרשתנו. מה יותר משמח מהולדת ילדים? ואכן, התורה מדווחת על הרגשות הנלווים להולדת בני יעקב. לא רק אושר ושמחה, יש גם שמחה לאיד ולא מעט קנאה. בבחירת השמות יש פן משמח (אם כבר עוסקים בשמחה) והוא שהאמהות הן שנתנו את השמות לילדים. ועוד יותר מכך, הן לא נתנו שמות על שם הסבא של התינוק (שאלמלא כן, רוב גיבורי התנ"ך היו נקראים – אברהם, יצחק ויעקב). הפן הפחות מלבב בבחירת השמות הוא בכך שמרבית שמות בני יעקב (שיהפכו לשמות שבטי ישראל) מקורם במתח שבין האחיות ומלווים ברגשות לא חיוביים של קנאה, התחשבנות ושמחה לאיד. זה מתחיל כבר בשני הבנים הראשונים של לאה: ראובן – "כי ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני אישי". שמעון – "כי שמע ה' כי שנואה אנכי ויתן לי גם את זה". שני שמות שמעלים סימני שאלה לגבי היחס שקיבלה מיעקב. האם זו רק רגישותה והרגשתה הסובייקטיבית, או שאכן שנואה הייתה? בכל מקרה, לידת שני הבנים הרגיעה מעט את לאה ונתנה לה ביטחון. רואים זאת בהולדת בנה השלישי, לוי. הטון הרגשי מתמתן – "עתה הפעם ילוה אישי אלי כי ילדתי לו שלושה בנים". בלידת יהודה לאה כבר רגועה ומפויסת, והיא מודה ללא התחשבנות כלשהי – "הפעם אודה את ה'". ורחל? היא מוסרת את בלהה ליעקב ללדת "על ברכיה". כמובן שאת השמות נותנת הגבירה והם התחשבנות קשה עם לאה, למשל שמו של נפתלי – "נפתולי א-לוהים נפתלתי עם אחותי גם יכולתי". שם שכולו מאבק באחות. התחושה המתקבלת מהכתוב מעוררת אי נוחות על מאבק יצרי בין האחיות. חיזוק לכך אנו קוראים בהמשך כאשר לאה לא מסתפקת בארבעת ילדיה הטבעיים, היא מקנאת באחותה על הולדת שני בני בלהה, ומוסרת אף היא את אמתה זלפה ליעקב. צעד מעורר תמיהה. ובלשונו של הרמב"ן: "לא ידעתי מה המעשה הזה ללאה, ולמה נתנה שפחתה לבעלה והיא לא היתה עקרה שתבנה ממנה, ואין דרך הנשים להרבות נשים לבעליהן..".
ועולה תמיהה נוספת – איפה יעקב במאבק הקשה בין שתי נשותיו? האם יעקב לא יכול היה להרגיע, לפייס? המקרא בחר לא להשמיע את דעתו של יעקב. האם יש מסר בבחירת התורה לחשוף את הרגשות הקשים והמורכבים בין לאה ורחל בבחירת שמות שבטי ישראל? האם התורה רוצה ללמד אותנו משהו? ואם כן, מה?
(ויצא תשע"ט)
