איחוד בתי הכנסת – ה'

מנהג אבות או מנהג המקום?
ברשימות הקודמות עסקנו בחילוקי המנהגים בתפילה בין אשכנזים לספרדים והדרך לאחד ביניהם. הסוגייה האחרונה בה נעסוק בעניין זה היא החמורה מכולם – הנוסח. נקדים ונשאל: האם יכול אדם לשנות מנוסח התפילה שקיבל מאבותיו? האם הרשות נתונה לנו להמיר את נוסח אשכנז או עדות המזרח בנוסח אחר, משולב?
ראשית חשוב לדעת שמבחינה היסטורית היו רבים וטובים שעשו זאת. החסידים, לדוגמה, נטשו את נוסח התפילה האשכנזי והמציאו נוסח חדש (ספרד), בעקבות נוסח האר"י. האר"י עצמו הגיה את נוסח עדות המזרח. וגם ידוע שרבו של החתם סופר, ר' נתן אדלר, שינה את נוסח התפילה שלו לנוסח האר"י.
גם מבחינה הלכתית הדבר הינו אפשרי במקרים מסוימים, אך כדי להבין זאת עלינו להידרש לסוגיית המנהגים בהלכה. מניין מגיע תוקפו של מנהג? מהו המרכיב ההלכתי שעל בסיסו הוא יושב? דפים ארוכים עוסקים בשאלה זו בבבלי במסכת פסחים ובפירושי הראשונים והאחרונים עליהם. מכולם נביא את הסיפור שעומד כמפתח לעניין (פסחים נ, ב; בתרגום):
" בני ביישן (=שם מקום) נהגו שלא היו נוסעים מצור לצידון בערב שבת. באו בניהם לפני רבי יוחנן, אמרו לו: אבותינו יכלו לעמוד בכך (=שעשירים היו), אנחנו לא יכולים. אמר להם: כבר קיבלו אבותיכם עליהם, שנאמר 'שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך'".
ר' יוחנן מחייב את בני ביישן לנהוג כמנהג אבותיהם ולא לבטל את מנהגם שלא לנסוע מצור לצידון בערב שבת. לכאורה, מכאן ראייה חזקה שכל מנהג אבות מחייב גם את הילדים ולא ניתן לבטלו. אך הרב יאיר בכרך, בהסתמך על פרשנותו לדברי הריב"ש, טוען שלא כן הוא. הרב בכרך מעלה את השאלה הפשוטה: אם מנהג אבות מחייב את הילדים, הרי שגם כל הנהגה מיוחדת או חומרה שקיבל אדם על עצמו מחייבת מעתה את בניו לאורך דורות. וכי יעלה על הדעת שבגלל העובדה שאדם אחד נהג לטבול מדי בוקר, כל צאצאיו לאורך כל הדורות יחוייבו לעשות כך גם כן? תשובת הרב בכרך חשובה מאד לענייננו (שו"ת חוות יאיר קכו):
" יש לומר דדווקא קבלת רבים בקהילה דקביעו יחד… שהמקום גורם… ולכן נראה לי שאין בכח בני הקהילה אפילו יסכימו כולם להתיר נדרם והנהגתם להקל במה שנהגו להחמיר הואיל שחל גם על דורות הבאים… ומה דהחמיר רבי יוחנן על בני בישן הוא מצד המקום" .
הרב בכרך מלמד שיסוד החיוב של מנהג איננו תלוי במשפחה אלא במקום, ובלשון אחר: לא העובדה שאביו של אדם נהג במנהג מסוים מחייבת אותו בכך, אלא שהבן ממשיך להיות חלק מן המקום שאביו היה חבר בו. ממילא, אם הבן יעתיק מגוריו למקום וקהילה אחרת, הוא יחוייב במנהגי המקום החדש, כדין כל מי שעובר ממקום למקום (לגבי הפסוק שדיבר על 'תורת אמך', הרב בכרך טוען שזו אסמכתא בלבד; אך לבד מכך ניתן לומר שמדובר במנהג האבות של אותו מקום).
המשמעות ההלכתית של עיקרון זה לנידון שלנו חשובה לאין ערוך. אם המקום קובע מנהג ולא מה שנהוג בהכרח על ידי האבות, הרי שעולה מכאן שבמעבר של אנשים למקומות חדשים, באפשרותם לשנות את מנהגיהם. שיקול זה הוא שהניע את הרב עובדיה יוסף לטעון שהן בני אשכנז והן כל עדות המזרח מחוייבים בהגיעם לארץ להישמע לפסיקותיו של ר' יוסף קארו, המרא דאתרא של ארץ ישראל. שיקול זה גם עורר שאלה קשה על ההתיישבות היהודית באמריקה, שצמחה שם מאפס, ואין כאן המקום להאריך.
בכל מקרה, לענייננו עיקרון זה מלמד שעם ההגעה לארץ ישראל אכן ניתן לכונן נוסח חדש המאגד את כלל קהילות ישראל. היות שהעתקנו את מקומנו מקהילות שונות ברחבי העולם, ניתן בקבלה ציבורית או קהילתית לקבוע מנהג מקום חדש השונה ממה שהונהג עד היום. מכאן הפתח לקביעת נוסח אחיד לכלל ישראל בארץ ישראל.
לא אוכל לסיים רשימה זו בלי הערה אישית: אוזניי צורמות בכל פעם שאני שומע שיהודי אחד מתפלל בנוסח פולין והאחר בנוסח טריפולי. מה לנו, ליהודים בארץ ישראל, וקהילות שבגלות שכבר נחרבו? האם רוצים אנו לחיות את הגלות בארץ? אני נולדתי בארץ ומעולם לא דרכה רגלי על אדמת פולין או תוניס. אני רוחש כבוד והערכה עצומה לקהילות היהודיות שפרחו שם לאורך ההיסטוריה, אבל יחד עם זאת אני אינני חי שם. האם לא הגיעה העת שנשכיל לצאת מן הגלות ולכונן מנהג מקום ישראלי? האם לא הגיעה העת להיפרד מוילנא ועיראק ולהתחיל לחיות כיהודים-ישראלים?
(צו תשעו)