לפעמים חלומות מתגשמים

בפרשת וישב שתי עלילות מקבילות.
האחת היא סיפורו של יוסף, בשני חלקים: קורותיו בקרב אחיו ומכירתו לעבד, ועלייתו לגדולה בחצרו של פוטיפר עד נפילתו (גם ממנה יתאושש).
בשתי פעמים שונות יוסף הוא האהוב והמצליח, בשתי הפעמים מעורר יוסף אהבה, קנאה ושנאה, שגורמות לו בסופו של דבר להיות מושלך לבור. בשתי הפעמים הוא מוצא מן הבור ועולה שוב לגדולה.
העלילה השניה, היא סיפורם של יהודה ותמר. תמר, כלת יהודה, שנתאלמנה משני בניו הגדולים. היא חכתה לשווא לקיום ההבטחה להינשא גם לבן הצעיר, עד שלקחה את גורלה בידיה, וארבה ליהודה, על מנת להקים שם למת, וללדת ילד לבית יהודה. הפעולה שנקטה כמעט עלתה לה בחייה, שנצלו הודות לתושייתה המוקדמת (לקיחת ערבון לתשלום מבין חפציו האישיים של יהודה), וליושרו של יהודה ('צדקה ממני').
אנלוגיות רבות, משלימות וניגודיות, קיימות בין שני הסיפורים הללו בפרשה, ובין גיבוריהם. כך למשל מקובל להשוות בין התנהגותו של ראובן לבין זו של יהודה ביחס ללקיחת האחריות, ובין יוסף לבין יהודה ביחס לנפילות מוסריות, ואף בין המילים 'הכר נא' שבפי יהודה לאביו, ובפי תמר ליהודה.
אני מבקשת לערוך השוואה פחות מקובלת, בין דמותו של יוסף, לבין דמותה של תמר.
שניהם אנשים צעירים שנקלעו למציאות קשה, שניהם אנשים בעלי חלום או חזון, שברור להם שעליו להתממש בסופו של דבר, שניהם נתקלים בעימות חזיתי עם בני משפחותיהם, שלא רואים עין בעין איתם את חלומותיהם.
אלא שבאופן מפתיע, נראה שיש כאן חילוף ההבדלים הקלאסיים שבין גברים לנשים:
יוסף הוא נער יפה תואר ויפה מראה. אנו מוצאים אישה המחזרת אחריו ומנסה לפתותו.
לאורך כל הדרך יוסף הוא פסיבי. הדברים קורים לו, נקרים בפניו. הוא אמנם בולט בכישרונו, ובכך נפתחות בפניו הזדמנויות שונות, אך לא הוא יוצר אותן. חלומותיו גם הם אינם חלומות רצוניים, אינם חזונות שגיבש לעצמו. גם הגשמתם אינה תלויה בו.
תמר מציגה מודל שונה מאוד:
המראה החיצוני שלה לא מוזכר בכתובים, דבר שהוא מפתיע מעט ביחס לאישה בסיטואציה של פיתוי. היא, בניגוד ליוסף, ובשונה מן החלוקות המקובלות, אורבת לאיש ומנסה לפתותו.
ובעיקר, בשונה מיוסף, היא אינה פסיבית. הדברים לא קורים לה, היא מקרה אותם. היא אינה מחכה להזדמנויות, אלא יוצרת אותן במו ידיה.
היא לוקחת סיכון, מפילה עצמה במו ידיה לבור, אך גם מוציאה עצמה ממנו במו ידיה – באמצעות התכנון המוקדם של השארת הערבון בידיה. ההחלטה הנחושה שלה ללדת ילד למשפחת יהודה, ולהקים שם המת אחריו, (המתפרשת אמנם אצל חז"ל כרוח הקודש של תמר, היודעת שהמשך השושלת צריך לצאת ממנה), נובעת ממקור פנימי, ולא מחלום חיצוני. גם הגשמת החזון והייעוד היא פרי יוזמתה ופעולותיה שלה. בסופו של דבר מודה גם יהודה: צדקה ממני.
במדרשים אין אזכור מפורש של אנלוגיה בין יוסף לתמר, אבל ייתכן שהדמיון בין שני הסיפורים, הוא שגורם לחז"ל להשוות בין תמר לבין אשת פוטיפר דוקא: "… ר' שמואל בר נחמן אמר: כדי לסמוך מעשה תמר למעשה אשת פוטיפר. מה זו לשום שמים אף זו לשום שמים, דאמר ר' יהושע בן לוי רואה היית באיסטרולוגיאה שלה שעתידה להעמיד ממנו בן ולא היתה יודעת או ממנה או מבתה" (ב"ר פה ד) (בהתבסס על ייחוסה של אסנת אשת יוסף "בת פוטי פרע").
סיפור יוסף מזמן לפתחנו שאלות על משמעותם של חלומות ועל הדרכים להגשמתם. ההשוואה בין אשת פוטיפר לבין תמר, מזהירה שלא כל חלום, חזון או מטרה, נועדו למימוש באופן מיידי, ושלעתים נדרשת מידת הזהירות והסבלנות ביחס לפעולה להגשמתם. אולי לכן דווקא יוסף, שלמד בדרך הקשה שלחלומות יש מחיר, זהיר מאוד בדרך ואינו יוזם. ההשוואה בין תמר לבין אשת פוטיפר, מאפשרת אם כן להבין טוב יותר גם את דרכו של מי שהושווה לתמר בתחילת הדברים: יוסף.
(וישב תשע"ט)