עדי ארד (זמרת, יוצרת וחזנית אורתודוכסית פורצת דרך, פובליציסטית של טורי דעה)"וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקנים הוא לו ועשה לו כתנת פסים"
מתברר שיעקב לא למד ב"מכון אדלר" להורות משופרת. בתום לב הוא עושה את הטעות הגדולה ביותר שהורה יכול לעשות – "העדפה", ולא בגלל שיוסף מסכן או זקוק להגנה, להיפך, הוא אוהב את יוסף כי הוא יפה תואר, מוכשר וכריזמטי. יוסף הוא קצת "דיווה", כל ההתנהלות שלו אומרת – 'תרימו מסך חברים, כי יוסף is in the house!'.
אז מה הפלא שהאחים האחרים קנאו ביוסף? תארו לכם שלילד אחד אתם קונים Fifa2019 ולשני סוכריות גומי… לא יתחרפן?
ולא רק אהבת האב, יוסף מתהלך לו בפומפוזיות של מלך, ומספר על החלומות המגלומנים שלו בגאווה.
נכון, אגו לפעמים זאת מילה גסה, אבל כוכב בלי אגו הוא לא כוכב.
כשהייתי צעירה הייתי מתהלכת בביטחון מעצבן ומספרת לכולם שיום אחד אהיה זמרת ואופיע בתאטרון וכל הקהל יריע לי, ממש סיפרתי את החלום שהיה לי. החברים מהצד הביטו בי במבט של "חבל עליה, בסוף היא תתעורר מהסרט שהיא חיה בו", היו מי שזה עיצבן אותם, וחלק צחקו.
ואני? לא מתוך מגלומניה דברתי, אלא מתוך תחושה חזקה מבפנים שמשהו עומד לקרות, שהייעוד שלי הוא שם, על הבמה.
כשפרדי מרקורי סולן להקת קווין התחיל את דרכו הוא היה ילד צנום ממוצא פרסי/הודי עם בעיה אורתודנטית קשה, אבל הוא התהלך בעולם עם כשרון מטורף ועם ידיעה ברורה שהוא כוכב, דיווה, שיום אחד העולם יכיר אותו.
מזל שאת פרדי לא זרקו לבור, אחרת איך היינו שרים את "we are the champions"?!
וממש מזל שלא מכרו אותי לישמעאלים, אחרת, לא הייתם קוראים עכשיו את הטור הזה…
נכון, טיפוסים כמו יוסף הם די מעצבנים, אבל אם תביטו בהם תראו כמה קשה הם עובדים על היצירתיות שלהם, כמה הם משקיעים בדיוק המטרה והייעוד שלהם, כמה בודדים הם לפעמים, וכמה תסכול הם חשים כשהם חווים את הפער בין אהבת קהל אדירה לבין השקט כשהם לבד בביתם. גם הם לא תמיד סובלים את עצמם, אבל יש בהם תקווה וחזון.
אז כתנת פסים, או נוצות של גוטיה, זה לא משנה. מה שחשוב זה להבין שלפעמים ילד מעצבן שחושב שהוא סטאר – באמת מחביא בתוכו אוצר נהדר.
(וישב תשע"ט)
