ספיר שפרברפסיקת בג״ץ האחרונה דרשה מן המדינה להבהיר מהי עמדתה הרשמית לגבי גיוס ערבים לצה״ל. אף שלא נכפתה מדיניות חדשה, הדרישה עצמה הסירה שכבה עבה של שתיקה ציבורית והכריחה את המדינה להתמודד עם השאלה, האם ערבים בישראל נחשבים אזרחים מלאים גם בחובות ולא רק בזכויות. מאחורי הפוליטיקה עומדים אנשים. ארבעה מהם משתפים כאן בכנות על מה שמסמל השירות הצבאי עבורם. כל אחד מהם מייצג עולם אחר, פחד אחר, תקווה אחרת
הרקע ההיסטורי לפטור
הפטור של אזרחים ערבים משירות צבאי בישראל החל למעשה עם קום המדינה ב-1948. ההחלטה הראשונית נבעה משיקולים מורכבים: מצד אחד, החשש מלהעמיד ערבים במצב שבו יידרשו להילחם נגד עמים ערביים אחרים במהלך מלחמת העצמאות; מצד שני, חוסר האמון ההדדי בין המדינה היהודית הצעירה לבין האוכלוסייה הערבית שנותרה בגבולותיה.
בהחלטת הממשלה הראשונה הוחרגו מן החובה לשירות צבאי כל הערבים הפלסטינים, למעט חלק מהדרוזים והצ'רקסים. ההחרגה הזו לא הייתה חוק פורמלי, אלא החלטת מדיניות שהפכה עם השנים לנורמה משתיקה. עם הזמן, הפטור הזה יצר מציאות כפולה: מצד אחד, הוא חסך מצעירים ערבים את הדילמה המוסרית והחברתית הכרוכה בשירות צבאי; מצד שני, הוא תרם לתחושת הניכור וההדרה מהמעגל האזרחי המלא.
לאורך השנים נותרה השאלה ללא מענה רשמי, והפכה לאחד מנושאי הטאבו בשיח הישראלי. רק עכשיו, בעקבות פסיקת בג״ץ, המדינה נאלצת לבחון מחדש את המדיניות הזו ולהתמודד עם השלכותיה.
משבר כוח האדם בצה״ל
המציאות הביטחונית של ישראל ב-2024-2025 מציבה אתגר חסר תקדים. מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" באוקטובר 2023, צה״ל מתמודד עם גיוס מילואים מסיבי שנמשך חודשים ארוכים. אבי, קצין מילואים בן 38 ואב לשלושה, מתאר את המציאות: "אני מגיע הביתה לשבוע אחד, ואז חוזר לעוד חודשיים. העסק שלי קורס, הילדים לא מכירים אותי, ואשתי נשברת. כשאני רואה שכן שלי, ערבי בן 25, ממשיך לחיות חיים רגילים – זה קורע לי את הלב. לא מרוב שנאה, אלא מרוב עייפות."
הנתונים מדברים בעד עצמם: בשנה האחרונה גויסו למילואים מעל 300,000 אזרחים, חלקם לתקופות של 150-200 ימים ויותר. השחיקה הכלכלית, המשפחתית והנפשית של משפחות המילואימניקים הפכה לנושא לאומי. רבים מדברים על חוסר צדק בסיסי: למה רק חלק מהאזרחים נושאים בנטל הביטחוני?
האם אפשר לחייב אותם בשירות לאומי־אזרחי חובה? מבחינה משפטית – אפשר. החוק יכול לעבור בכנסת ברוב רגיל ולחייב כל אזרח בביצוע שירות אזרחי של שנה או שנתיים. אין מניעה חוקתית ברורה כל עוד החובה חלה על כלל האזרחים ולא רק על מגזר אחד.
מבחינה חברתית – המהלך כמעט בלתי אפשרי כרגע. כפייה על אוכלוסייה שמרגישה ממילא מודרת, תיתפס כהמשך ישיר לאפליה. גם אם החוק יהיה חוקי לחלוטין, הוא עלול להעמיק את הקרע, לפגוע בנכונות לשתף פעולה וליצור התנגדות ציבורית שתהפוך את היישום לחסר ערך.
יתר על כן, שירות לאומי אמיתי דורש רשת מוסדות קולטת: בתי חולים, רשויות מקומיות, עמותות ומערכות רווחה שמוכנות לקלוט אלפי מתנדבים. היום אין תשתית בהיקף כזה. הכפייה לפני בניית המסגרת תייצר כאוס, לא פתרון.
קולות מהשטח
מוסא, בן 23 מהגליל
"אני לא מפחד מהשירות. אני מפחד מהדרך שיסתכלו עליי אחרי שאעשה אותו. הנושא הזה פועל עליי בשתי שכבות שונות לחלוטין. אני מרגיש מצד אחד קרבה לרעיון של שותפות אזרחית, משום שאני חי בתוך החברה הישראלית בכל יום מחדש. אני עובד עם יהודים, לומד עם יהודים ומרגיש חלק מהמקום שבו אני חי. החיים שלי אינם בנויים על הפרדה, ולכן אני לא רואה את עצמי כאדם שמנותק מן החברה. אני מודע לכך שיש היגיון בדרישה לשוויון בחובות כשם שיש שוויון בזכויות. אני יודע שהרבה צעירים יהודים רואים בגיוס פעולה טבעית. אני מבין מדוע החברה היהודית מצפה מערבים להשתלב באותה מסגרת".
אבל, במקביל לתחושת ההיגיון הזו, מוסא חש חוסר נוחות עמוק. "אני חושש שהשיח סביב גיוס ערבים מלווה תמיד בבדיקה סמויה של נאמנות", הוא מסביר. "אני מרגיש שאם אומר שאני שוקל להתגייס, חלק ימחאו כפיים וחלק יכעסו. בכל בחירה שלי, כבר יש פרשנות מוכנה. אינני רוצה לחיות בעולם שבו כל צעד שלי הופך לסמל. אני רוצה להיות אזרח שבוחר מתוך חופש, ולא מתוך הוכחה. השאלה האמיתית אינה גיוס, אלא אמון. אני מוכן לדון בגיוס, רק אם ארגיש שהשוויון עמוק ולא רק רשמי."
אילו קשיים חברתיים מלווים אותך כשאתה חושב על שירות?
"הקושי הגדול ביותר הוא העומס החברתי מן שני הצדדים. בחברה הערבית יש רגישות גדולה לנושא הזהות הקולקטיבית. אני מרגיש שאם אחליט להתגייס, אנשים יראו בי מי שהתרחק מהזהות המשותפת. יש אנשים שמפחדים שאיתפס כבוגד. אין מילה שמפחידה ערבים יותר מן המילה הזו. במקביל, אני מרגיש שגם החברה היהודית לא תמיד מקבלת צעירים ערבים בקלות. אני יודע שיש יהודים שלא ירגישו נוח לחלוק נשק או חדר עם ערבי בגלל פחדים שנוצרו במשך שנים. אני מרגיש שצעיר ערבי נמצא בין שני מעגלים שמקשים עליו לנשום".
מוסא מוסיף: "אני לא רוצה לפגוע במשפחה שלי, ולא רוצה להיות חשוד בעיני החברה היהודית. הקושי אינו רק פוליטי, אלא רגשי עמוק. הלב שלי רוצה שותפות, אך הראש מזכיר לי את המציאות. אני רואה סביבי צעירים שמפחדים מהתגובות החברתיות, יותר מאשר מהצבא עצמו."
האם אתה יכול לראות את עצמך מתגייס בעתיד?
"אהיה מוכן לשקול זאת ביום שבו ארגיש שהמדינה רואה בי אזרח בלי כוכבית. הרבה צעירים ערבים מוכנים לתרום, אך הם רוצים לדעת שהם חלק מהמדינה לא רק כשנוח לה. אם ארגיש שהשוויון אינו מותנה בגיוס, אוכל לשקול גיוס בחיוב. אני רואה ערך במפגש אנושי. אני באמת מאמין שהשירות יכול לקרב בין אנשים. צעירים יהודים וערבים יכולים לבנות שם קשרים שלא קיימים בשום מסגרת אחרת. אני רוצה להרגיש שהלב שלי יוכל לנוע בחופשיות בשני העולמות שבהם אני חי. הפחד שלי אינו מהשירות אלא מחוויית בדידות. אני לא רוצה להיות ערבי אחד בין רבים שלא מבינים את עולמי. עתידי אינו סגור, ואני שומר על דלת פתוחה. הכל מתחיל מהשאלה, האם המדינה באמת רוצה אותי כאזרח שווה ערך."
כדי שהשירות לצה"ל יהיה רלוונטי לערבים, מוסא טוען שערבים צריכים לחוש שאינם ממודרים בתחומי חיים בסיסיים. הוא קורא לזה "להכשיר ולבנות את הקרקע". "השינוי צריך להתחיל בחינוך שמעניק הזדמנויות שוות. צריך לשפר את היחס של מוסדות המדינה כלפי צעירים ערבים. צריך להשקיע בתשתיות בערים הערביות", מפרט מוסא. המדינה צריכה להפסיק להתייחס לערבים כאיום פוטנציאלי. אמון נבנה לא מדיבורים, אלא ממעשים שנראים בשטח. המדינה צריכה לשדר שהיא רוצה את הערבים במרחב הכללי. שוויון זכויות אמיתי ייתן לצעירים תחושת ביטחון.
"אני לא מצפה למהפכה ביום אחד, אך כן מצפה למאמץ כן", הוא מוסיף. "רק לאחר שהשוויון יורגש, אפשר יהיה לדבר על חובות אזרחיות. השירות יהפוך רלוונטי, רק אם הוא יבוא כחלק מהשתייכות ולא כחלק ממבחן".
"בחברה הערבית יש רגישות גדולה לנושא הזהות הקולקטיבית. אני מרגיש שאם אחליט להתגייס, אנשים יראו בי מי שהתרחק מהזהות המשותפת. יש אנשים שמפחדים שאיתפס כבוגד. אין מילה שמפחידה ערבים יותר מן המילה הזו"
תמר, בת 22 מהמרכז
תמר גדלה בבית ציוני, שירתה בתפקיד פיקודי בצה״ל וכיום לומדת פסיכולוגיה. השירות הצבאי עבורה היה חוויה מעצבת, מקום שבו היא גילתה מי היא, מהם גבולותיה ואיך ניתן ליצור שותפות אמיתית בין אנשים שונים.
למה חשוב לך שערבים ישרתו בצה״ל?
"כשאתה עומד עם מישהו בשמירה, אתה רואה אותו לפני שאתה רואה את הזהות שלו. השירות מאפשר מפגש ישיר, אמיתי ולא פורמלי בין אנשים מרקעים שונים. בצה״ל נוצרת מציאות שבה מחיצות חברתיות ותרבותיות נעלמות במצבי לחץ ומשימות משותפות. כאשר חיילים מתמודדים יחד, נוצרת סולידריות אמיתית. השירות יכול להיות כלי ליצירת ישראליות משותפת.
"המפגש מאפשר להבין את האחר מעבר לסטריאוטיפים ולפחדים קולקטיביים. השירות מחזק אמפתיה ויכולת להתמודד עם קונפליקטים. הוא נותן הזדמנות לפתח אחריות אישית וחברתית. זה מסייע לבניית חברה יציבה יותר. השירות מחזק כישורי מנהיגות ועבודת צוות. זהו מקום שבו נולדת תחושת שייכות. השירות הוא הזדמנות להפוך אידיאלים למציאות."
חרף כל המעלות שבשירות צבאי, תמר בהחלט מבינה את החשש של ערבים להתגייס לצה"ל: "אני מודעת לרגשות ולפגיעות, ולכן חייבת להיות בחירה", היא סוברת. "השירות חייב להיות רצוני כדי ליצור אמון. כפייה היא הדרך המהירה, אך לא הנכונה לשיתוף פעולה. השירות צריך לכלול הכנה מוקדמת והסברים ברורים. זהו תהליך הדרגתי שמבוסס על שיח, הכרה והדרכה. הצעירים זקוקים להבנה והערכה של הקושי הפנימי שלהם. החשש אינו סותר את הרצון לשתף פעולה".
האם לדעתך גיוס ערבים יכול לשנות את החברה הישראלית?
"הדור הצעיר הרבה יותר פתוח, והוא מחפש חיבורים. השירות יוצר הזדמנות לחידוש השיח החברתי. הוא מאפשר לראות את האחר מעבר להיסטוריה וסטריאוטיפים. בצה"ל נוצרות חוויות משותפות שמובילות להבנה הדדית – זה מסלול שלא קיים מחוץ למסגרת הצבאית. השירות מחזק תחושת מסוגלות ואמון ומקדם פתיחות מחשבתית. זהו כלי חינוכי ורגשי כאחד. השירות משנה תפיסות חברתיות עמוקות. שירות משותף יכול לשנות את החברה מהשורש".
"כשאתה עומד עם מישהו בשמירה, אתה רואה אותו לפני שאתה רואה את הזהות שלו. השירות מאפשר מפגש ישיר ולא פורמלי בין אנשים מרקעים שונים. בצה״ל מחיצות חברתיות ותרבותיות קורסות במצבי לחץ ומשימות משותפות"
יאיר, בן 24, לוחם לשעבר
"השירות דורש רצון פנימי כדי להצליח. כפייה יוצרת מתח פנימי ופגיעה במוטיבציה. כפייה פוגעת בקשרים בין חיילים ומפחיתה את איכות השירות. החיבור האנושי בתוך היחידה קריטי להצלחת המשימות. השירות חייב להיות חוויה שבונה אמון ואחריות", קובע יאיר.
יאיר תומך בשילוב מיעוטים בצבא, אבל "רק אם מדובר בבחירה אמיתית וברצון פנימי, אחרת זה לא יעבוד", הוא טוען ומסביר. "כאשר חייל בוחר להיות חלק, האמון בינו לבין החיילים האחרים מתפתח באופן טבעי. שילוב שאינו רצוני יפגע בביצועים ובקשר האנושי. שינוי חייב להתחיל בתהליך הדרגתי עם הכנה מוקדמת. החיילים חייבים להבין את עצמם ואת האחר. השירות חייב להתרחש במסגרת שמכבדת את הזהות של כולם. כל כפייה תיצור ניכור. השירות האמיתי מבוסס על בחירה פנימית".
"כפייה פוגעת בקשרים בין חיילים ומפחיתה את איכות השירות. החיבור האנושי בתוך היחידה קריטי להצלחת המשימות. השירות חייב להיות חוויה שבונה אמון ואחריות"
לית׳, בן 22 מנצרת
לית' מתנגד לשירות צבאי. "אני כן מוכן לתרום, אני כן רוצה להרגיש אזרח מועיל, פשוט לא דרך הצבא. זה קו שאני יודע מראש שאני לא יכול לחצות. בשבילי שירות צבאי הוא לא רק תרומה למדינה, אלא גם הזדהות עם מאבק שמופנה כלפי העם שלי – ושם זה כבר נהיה בלתי אפשרי. השירות מבקש ממני לשאת נשק במסגרת שמייצגת את הסכסוך הכי עמוק של העם שלי. אני לא אעמוד במדים נגד העם שלי. אין בעיה עם תרומה למדינה, אבל היא חייבת להגיע בצורה שלא מערערת את הזהות שלי".
לית' מבקש להדגיש: "זה לא שאני לא רוצה לקחת אחריות, וזה לא שאני לא רוצה להיות חלק. אני כן מוכן לתרום. שירות אזרחי חובה נשמע לי הרבה יותר הגיוני. אם כולם משרתים אזרחית, יהודים וערבים, זה יוצר שוויון אמיתי בלי להכניס אותנו לזירה שמבחינתנו אי אפשר לעמוד בה.”
לדבריו, החברה הישראלית צריכה להבין שההתנגדות של צעירים ערבים לשירות צבאי אינה מתוך חוסר רצון להשתלב. להפך – זה מאבק פנימי, ניסיון לשמור על זהותם בלי לוותר על אזרחותם. "אם יכירו במקום הזה ויפסיקו לפרש כל סירוב כבגידה או כעוינות, יהיה הרבה יותר קל לדבר על שותפות אזרחית אמיתית", הוא אומר.
"השירות מבקש ממני לשאת נשק במסגרת שמייצגת את הסכסוך הכי עמוק של העם שלי. אני לא אעמוד במדים נגד העם שלי. אין בעיה עם תרומה למדינה, אבל היא חייבת להגיע בצורה שלא מערערת את הזהות שלי"
קולות שונים בשיח הפוליטי על גיוס ערבים
בשיחה על חוק הגיוס במאי 2024, אביגדור ליברמן הצהיר בבירור מה עמדתו: "כל צעיר וצעירה בני 18 – יהודי, מוסלמי, נוצרי, דרוזי או צ׳רקס – חייבים להתייצב לשירות צבאי או אזרחי." הצהרה זו ניסתה להציב גבול ברור לשוויון בנטל, כולל עבור המגזר הערבי, ובמיוחד לאור הלחץ הרב שמגיע ממחסור בכוח אדם ומשחיקה במילואים. ליברמן, שתמיד דגל בעמדה קשוחה בנושא הגיוס, רואה בפטור הכמעט מוחלט של הערבים עיוות יסודי של האזרחות הישראלית.
מנגד, ח״כ איימן עודה אמר באפריל 2022 בריאיון ל'כאן חדשות' משפט שעורר סערה ציבורית: "להשליך את הנשק" – קריאה ישירה לערבים המשרתים בצה״ל או במשטרה. העמדה החריפה הזו המחישה את הקרע הקיים: צד אחד מבקש חובת שירות מלאה, צד אחר רואה בכך כפייה על זהות תרבותית ולאומית. שני הציטוטים האלה משקפים את התהום בין שתי תפיסות העולם: האחת רוצה שוויון מלא בחובות, השנייה רואה בשירות הצבאי בגידה בזהות הפלסטינית.
אולם, גם נושא השירות הלאומי אינו חף התנגדויות מצד הציבור. ג'מאל זחאלקה, פעיל חברתי ופוליטי ערבי, הביע עמדה נוקבת נגד שירות לאומי אזרחי. במאמר שפורסם בעיתון ערבי מקומי, הוא כתב: "ערבי שיעשה שירות לאומי יהפוך למצורע בקהילה שלו." הוא טוען שגם שירות אזרחי, שנראה על פניו כפשרה, הוא בעצם צורה של נורמליזציה של הכיבוש והאפליה. לדבריו, המדינה לא יכולה לדרוש משירות מי שהיא מפלה בכל תחום אחר. "קודם תנו לנו שוויון אמיתי, ואז דברו על חובות," הוא אומר.
***
בסופו של דבר, השאלה איננה רק האם ערבים צריכים ללבוש מדים, אלא האם החברה היהודית והחברה הערבית מוכנות לראות זו בזו שותפות אזרחיות מלאות, עם כל המורכבות שהדבר כרוך בה. כל עוד הערבים ירגישו שהם נדרשים להוכיח נאמנות, וכל עוד יהודים ימשיכו לחוות את הנטל הביטחוני כנטל חד־צדדי – הוויכוח יישאר תקוע. רק אם תיבנה כאן תשתית אמיתית של שוויון, הזדמנויות, כבוד הדדי ותחושת בית לשני הצדדים – אפשר יהיה לדבר ברצינות על גיוס, צבאי או אזרחי, כצעד טבעי של אזרחות משותפת ולא כמבחן נוסף שמישהו תמיד נכשל בו.
השאלה הגדולה היא לא אם ערבים יכולים לשרת, אלא אם המדינה רוצה אותם באמת כשותפים שווים. ועד שהתשובה לא תהיה חד-משמעית וחיובית, קשה יהיה לצפות שצעירים ערבים יתנדבו להקריב שלוש שנים מחייהם למען חברה, שעדיין לא בטוחה אם היא מקבלת אותם.
