פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)על פני הדברים, לפחות לפי פשט הכתובים, מעשי יהודה עשויים לשמש דגם ואב טיפוס להחפצת האדם. רמז ראשון לכך מצוי כבר בראש פרק לח. יהודה פוגש בת איש כנעני ו"לוקח" אותה לאשה. קולה אינו נשמע. משנולד בנה הראשון יהודה קורא לו שם, אך כאשר היא יולדת את הבן השני והשלישי, האישה היא שקוראת להם שמות ואילו יהודה נמצא ב"כזיב", במקום רחוק (כך לפי חלק מהפרשנים. אחרים ראו בכך הד ל"זכות" האב לקרוא שם לבנו הראשון, ול"זכות" האם לקרוא שם לבנה השני). למרות שילדה לו שלושה ילדים, נותרת האישה הוולדנית באלמוניותה (כרבות מנשות המקרא היא רק "הבת של שוע") ובאילמותה.
משחולפות השנים, יהודה "לוקח אישה לער בכורו", אך גם אז קול אמו אינו נשמע. אפילו קולה של תמר, "גיבורת הפרק", נותר אילם בראשיתו, גם לאחר ששני בעליה נפטרים בטרם עת. יהודה מצווה עליה שתשב "בבית אביה". תגובתה נעדרת.
רק כאשר הוא פוגש אותה על אם הדרך, פותחת תמר לראשונה את פיה בשאלה קצרצרה: "מה תתן לי כי תבוא אלי?". לפי פשט הפסוקים, יהודה עושה אותה אמצעי למילוי תאוותיו, משל הייתה חפץ. ואכן, בסופו של תהליך מודה גם יהודה "אכן צדקה ממני".
החפצת האדם והתעלמות מהיותו בן אנוש ובר כבוד באה לביטוי גם בסיפור יוסף. הוא נמכר לישמעאלים ומהם לפוטיפר, משל היה חפץ הנמכר מיד ליד, ולא בן אנוש הראוי לחירות ולכבוד. גם אשת פוטיפר מבקשת לעשותו מטרה למילוי תאוותיה.
אובדן ערך האדם וזילותו מתגלה לעינינו גם בשעה שמגלה יהודה שכלתו נתעברה למרות אלמנותה. יהודה חושד בה שנתעברה לזנונים, ומבלי לברר את הדבר גוזר עליה באחת עונש מוות: "הוציאוה ותשרף!" (בראשית לח, כה).
על פני הדברים, מאורע זה משקף לכאורה את הקלות הבלתי נסבלת של גזירת עונשי מוות בתקופה הקדומה, ללא הליך משפטי ממשי. עם זאת, השתת עונש כה חמור על אישה שזינתה, ולא על איש שזינה, מעוררת עניין גם בהיבט המגדרי.
חריצת דין מהירה זו של יהודה, בולטת עוד יותר לנוכח המציאות שמתגלית בכתובים זמן קצר לאחר מכן, ובה מתבררים חפותה של תמר ו"אשמתו" של יהודה. ניתן רק לשער מה היה קורה אילו הוצא 'גזר הדין' לפועל, ורק לאחר מכן הייתה מתבררת הטעות.
טיעון זה, של טעות אפשרית בדין, שבמקרה של עונש מוות תוצאתה בלתי הדירה, רווח בפי המתנגדים לעונשי מוות. זאת, לצד טיעונים תועלתניים, דוגמת העלאת ספקות באשר ליעילותה של דרך ענישה זו להרתעת עבריינים פוטנציאליים, וטיעונים ערכיים בדבר קדושת החיים, ותפישה שלפיה "ה' נתן, ה' לקח", ורק יוצר האדם, הקב"ה, רשאי ליטול את נשמתו של אדם.
אכן, דעת חלק מהפרשנים לא הייתה נוחה מהליך זה. חלקם, "השליכו לאחור", רטרואקטיבית, את דיני הייבום והזנות שבספרות חז"ל, והחילו אותם כבר על תמר שבה ראו "שומרת יבם" שזינתה, או בת כהן שזינתה (כאשר זיהו אותה עם בתו של שֵם, למרות שאין לזיהוי זה עד מפורש במקרא), שדינה בשרפה.
בדרך זו הלכו חז"ל במדרש, ורש"י בעקבותיהם. ברם, הרמב"ן מציע פירוש אחר לגזר הדין הקשה שנגזר על תמר: "ונראה לי שהיה יהודה קצין שוטר ומושל בארץ, והכלה אשר תזנה עליו איננה נידונת כמשפט שאר האנשים, אך כמבזה את המלכות, ועל כן כתוב 'ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף', כי באו לפניו לעשות בה ככל אשר יצווה, והוא חייב אותה מיתה למעלת המלכות, ושפט אותה כמחללת את אביה לכבוד כהונתו, לא שיהיה דין הדיוטות כן. ועל דרך הפשט יתכן שהיה משפטם כנהוג היום במקצת ארצות ספרד שהאשה אשר תזנה תחת אישה מוסרין אותה לבעלה, והוא דן אותה למיתה או לחיים כרצונו, והנה הייתה מיועדת לשֵלָה בנו, והיא להם כאשת איש בנימוסיהם".
גם דעת בעלי התוספות לא הייתה נוחה מעונש מוות זה. לפי אחד מהם, ההוצאה להורג נעשתה כ"הוראת שעה" בגלל הפריצות שהיתה באותו דור.
למרות תפוצתה הרחבה של דרך ענישה זו בתקופה הקדומה, בשלב מוקדם יחסית בתולדות המשפט העברי עברו ובטלו "דיני נפשות" מן העולם, ועונש המוות היה נדיר ביותר. עם זאת, במקרים מסוימים הוא ניתן, כאשר הקהילה היהודית או השליט ביקשו לתת ביטוי לחומרתה של תופעה מסוימת, או להרתיע מפניה עבריינים פוטנציאליים.
במשפט הישראלי בוטל עונש המוות כמעט לחלוטין, כבר בראשית ימיה של המדינה. עם זאת, בעת האחרונה, בעקבות כמה מקרי רצח מזעזעים, והדיבורים על שחרור מחבלים ש"דם על ידיהם", נתרבו קולות הקוראים לחדשו. התחבטות זו אינה חדשה. כבר במשנת מכות (א, י) מובאות שתי דעות קוטביות: "סנהדרין ההורגת אחד בשבוע [=בשבע שנים] נקראת חובלנית. רבי אליעזר בן עזריה אומר אחד לשבעים שנה. רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים: אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף הן מרבין שופכי דמים בישראל [=מכיוון שבכך פג כוח ההרתעה של בית הדין]". ושמא אין זה מקרי, שדווקא רבי עקיבא, המהדר בכבוד האדם מבקש להימנע מהשתת גזר דין מוות.
המגמה הבולטת במקורות המשפט העברי היא להמעיט את השימוש בעונש המוות, עד כדי ביטולו, כמעט באופן מוחלט.
(וישב תשע"ט)
