עץ הדעת – טוב ורע

ברצוני להתחיל בסדרת מאמרים על פרשיות השבוע לאור דרכו הפרשנית של מו״ר הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו) זצ״ל. כפתיחה מאמר ארוך יותר ומפורט כדי להדגיש את הדברים.

מניטו לימד אותנו לקרוא בתורה באופן חשוף, כלומר, מבלי להשליך על מה שאנו קוראים את הדיעות הקדומות והדברים שלמדנו (גם בגן הילדים) על פסוקי התורה. כמו כן, לקרוא את הדברים באופן נקי מבלי לדעת מה המילה הבאה או הפסוק הבא (וזאת למרות שאנו כמובן יודעים מה נאמר שכן אנו קוראים בתורה בכל שבת).

הרובד של פשט התורה, הבנת המילים כפי שנאמרו בלשון הקודש (ולהבדיל מהעברית המדוברת שגורמת לעתים לקריאה משובשת ומוטעית בשל השוני במובן המילים שבין העברית המודרנית לבין כוונת המילים בתורה בלשון הקודש). ומתוך קריאה של הפסוקים מתוך היותה של התורה תורת אמת, תמימה ומשיבת נפש – ז"א תורת חיים. עלינו לגשת אליה בדעה פתוחה, לשמוע מה היא אומרת לנו, ולא כמי שישאל את עצמו מה הוא יכול לומר על מה שהוא קורא. מניטו זצ"ל היה תמיד אומר שכל עוד לא הבנו את הפסוק, איננו יכולים להבין מה המפרשים רוצים להסביר לנו. מתודולוגית, אם אנחנו לא מבינים מה קשה לרש"י, אנו לא יכולים להבין את פירושו. ובכדי להבין מה קשה לא, אנחנו חייבים להבין את מה שהפסוק אומר, וזה נכון לגבי כל המפרשים הגדולים.

חשוב להדגיש את מה שמניטו תמיד היה מקפיד לומר ולהדגיש. אין הוא מלמד את דעתו או את מחשבתו, אלא הוא מלמד את מה שלמד מרבותיו. לכן ברור שכל מה שמניטו מלמד זו מסורת ישראל ולא המצאות שלו. חידושו העצום של מניטו היא ביכולתו לנסח את התכנים המקוריים של תורת ישראל בשפה שאנו תלמידיו מסוגלים להבין. כפי ששמעתי מאבי מורי, מבכירי תלמידיו של מניטו, הרב אליקים שמשוביץ, שמניטו הוריד את התורה מהשמיים לארץ, שהתחושה היתה של ישיבה בחדר חשוך עד שנכנס מניטו והדליק את האור,  אשרינו שזכינו.

עץ הדעת

" וַיִּטַּע יְיָ אֱ-לֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר: וַיַּצְמַח יְיָ אֱ-לֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע: […] וַיִּקַּח יְיָ אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ: וַיְצַו יְיָ אֱ-לֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב', ח-ט, טו-יז).

כאשר אנו מתבוננים בפרשיית עץ הדעת, קושיות רבות עולות וצפות. אנו הרי רגילים לראות את הקב"ה כא-ל טוב ומטיב שלא בא בטרוניא עם בריאותיו, וכבר עם תחילת סיפורי התורה נראה כי יש לנו בעיה עם תפישה זו. שהרי לכאורה בריאתו של עץ הדעת באה במטרה אחת ויחידה: להכשיל את האדם. שהרי לכאורה, מכל עצי הגן מותר לאכול חוץ מעץ זה, וזאת ללא כל סיבה מובנת. שהרי אם עץ זה הינו מסוכן (כ"ִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת") למה לברוא אותו ולאסור אכילתו?

יש מי שפירשו^[2] שהקב"ה רצה לבחון את האדם, אם יציית למצוותיו אם לא. אלא שכבר פירשו רבותינו על עניין העקדה שהקב"ה ידע שאברהם יעמוד בנסיון ושהפרשה מיועדת להודיע צדקתו לבני אדם. אם כן הוא גם ידע שהאדם הראשון ייכשל ובהתאם לפרשנות על אברהם האם היתה הכוונה להודיע חסרונו לבני אדם? סוף סוף זו הפרשנות הנוצרית.

אולם תודעה זו שעלולה להתפתח בעקבות עיון שטחי בעניין עץ הדעת הינה טעות מיסודה. וכדי להבין עד כמה טעותנו יסודית, עלינו לחזור ולקרא את פשט הפסוקים, ככתבם מבלי להשליך עליהם תכנים תרבותיים או דתיים כל שהם.

" וַיְצַו יְיָ אֱ-לֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר".

כאן מתחיל הציווי. ותוכן הציווי הינו "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל". אין זה סתם נתינת רשות, שהרי כבר נאמר להם קודם (בראשית א', כט): "וַיֹּאמֶר אֱ-להִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה." הביטוי "אכל תאכל" כפי שמדגישה התורה במקומות אחרים "עזב תעזב" או "הוכח תוכיח". ישנה מצווה על האדם (ולא רשות) לאכול ולחזור ולאכול מכל עצי הגן. ראוי לשים לב כי גם בפסוק בבראשית א, כט כתוב "כל עץ אשר בו פרי עץ זורע זרע" ללא שום הגבלה.

אם כן, כשהפסוק הבא נראה כבא לאסור אכילת עץ הדעת "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ" הרינו עומדים כביכול בפני סתירה פנימית, שמצד אחד אי אפשר לאכל מכל עץ הגן מבלי לאכול מעץ הדעת ומצד שני נראה אסור לאכול מאותו העץ ולא ניתן לקיים את שני הציוויים הללו בו זמנית. ואם יעלה על דעת מי שהוא שהציווי לאכול מכל עצי הגן לא כולל את עץ הדעת, הרי שהתורה מדגישה לנו שאין הדבר כן, באמרה לאדם "מכל עץ הגן", ולא "מעצי הגן", והרי יודעים אנו כי התורה חסכנית היא במילים, ואם הוסיפה התורה מילים, יש לכך משמעות.

ולכן, בכדי להבין מה היה באמת הציווי על האדם בעניין עץ הדעת, צריכים אנו להתקדם לסופו של הסיפור, עת מגרש האלקים את האדם מגן העדן, בנימוק: "פן ישלח ידו ולקח ואכל מעץ החיים ואכל וחי לעולם". כלומר, החשש הוא שאם כעת לאחר שכבר אכל מעץ. הדעת, יאכל האדם מעץ החיים, הרי שימשיך ויחיה לעולם ולא יתקיים בו עניין ה"מות תמות" שבא בעקבות אכילת עץ הדעת. אם כן, אם לכתחילה היה אוכל האדם מעץ החיים (דבר שלא רק שהיה מותר לאדם, אלא אף היה מצווה), הרי שעל אחת כמה וכמה שהיה חי לעולם, ואזי יכל לשלוח ידו ולאכול מעץ הדעת בלי שום חשש, שהרי כבר מתקיים בו "וחי לעולם", ואם כן לא יכול להתקיים בו "מות תמות". ^[3]

ברור אם כן שפירוש סוף הפסוק "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" אינו בגדר נתינת טעם או אזהרה בעלמא אלא קביעת סדר באכילת הפירות. אין לאדם לאכול מעץ הדעת כל עוד אותה אכילה מלווה בסכנה של בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת. זאת אומרת שעליך לאכול קודם מעץ החיים ורק אחר כך מעץ הדעת.

מהותית מה פירוש הדברים?

ישנם בעולם המציאות שלנו, דברים המעורבים מטוב ומרע. זו הסיבה לכך שעץ הדעת לא נקרא "עץ הדעת את הטוב ואת הרע", אלא "עץ הדעת טוב ורע". כיון שהכוונה בכך לדבר המחבר בין הטוב לבין הרע, שנמצאים בו יחד בערבוביא. דעת מלשון חיבור וקישור כמו "והאדם ידע את חוה אשתו" (ועץ מלשון עצה – על אף דברי האבן עזרא). כאשר האדם נתקל קיומית במציאות כזו שהיא גם טוב וגם רע בו זמנית ואין לו קריטריון של הבחנה, אזי יש בכך סכנה קיומית והדבר מרעיל את נפשו של האדם. דוגמה לדבר מורכב שכזה הינו הספק. מהותו של הספק הוא דוקא חבור כזה בין טוב ורע או אמת ושקר וכד' ועל זה אמרו חז"ל עשה לך רב והסתלק מן הספק, שהרי הרב במצב זה ממלא את תפקידו של עץ החיים.

לפיכך האזהרה והציווי לאדם היא שהוא צריך קודם כל להתנסות בקריטריון שיאפשר לו להבדיל בין טוב ורע, וזהו הקריטריון של החיים, לדעת איפה נמצאת הדינאמיקה והעצמה של החיים איפה החיות. (="ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע ובחרת בחיים").

מכאן יכולים אנו לראות שעורמת הנחש היתה דווקא בכך שהוא חיפש את אותה הנקודה שהיא היעוד של האדם, להיות זה שיהיה מסוגל להבחין ולעשות את הבירור בין הטוב לרע. עורמתו היתה, אם כן, להכשיל את האדם ע"י כך שגילה לו את האמת לגבי אותו העץ ( הוא פיתה אותו דווקא מבחינת הדבר שהוא ייעודו). רק שמבחינת התכנית האלקית היה האדם חייב להתחיל דווקא מעץ החיים, שישמש לו כקריטריון להבין ולהפריד בין הטוב לרע המשמשים יחדיו בערבוביא, ולכן אומרת לנו התורה "עץ החיים בתוך הגן" דבר המדגיש את מרכזיותו ושמשם הוא צריך להתחיל. האדם היה צריך להשתמש בקריטריון האלקי ולא לקחת על עצמו להיות המחליט מה הקריטריון.

הנה עוד נקודה שנראית חשובה להבנת העניין: אין משמעות לנתינת ציווי כל שהוא למי שאין לו תודעת טוב ורע לפחות מינימלית, זאת אומרת שיהיה מסוגל להבין שבקיימו את המצווה הוא עושה מעשה טוב ובעברו עליה הוא עושה מעשה רע. התורה מדגישה שהאדם היה בעל שכל רחב שהרי (בראשית ב, כ) "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה".

עצם העובדה שהתורה מתארת לנו את העניין בלשון "אכילה" חשוב כשהוא לעצמו, שהרי פעולת האכילה היא הכנסתו פנימה של דבר שהיה בחוץ, פירוקו לגורמים ע"י השיניים ופליטה ראשונית החוצה של דברים בלתי ראויים לאכילה כגון עצמות וקליפות קשות. העברת השאר למערכת העיכול שתשאב לעצמה אחרי תמורות למיניהן את הגורמים הראויים להקלט ודחייתם החוצה של אותם החומרים שאינם מועילים ולהיפך אף עלולים להזיק. והנה, בהתאם להתפתחות גופו של האדם, מאכלים מסויימים שיהיו חיוניים בעתיד הינם בבחינת רעל כשמערכת העיכול אינה מוכנה עדין לתפקד כראוי. והדבר נכון לגבי כל המערכות מהן בנוי האדם, הן גשמיות, הן רגשיות, הן שכליות, שכולן מתפקדות כדוגמת מנגנון האכילה.

(בראשית תשפ"א)