מרדכי גרנביץארבע שנים גרנו בבית ללא שכנים. הבית המחובר אלינו עומד ריק, מה שאומר שיש פרטיות מלאה כשאתה יושב בחצר עם אורחים, למשל. בקיץ האחרון הגיעה משפחה לגור. קיבלנו פניהם בברכה, והם באמת מתוקים מדבש, אבל תוך כדי כך אנו מחשבנים בראש את ההשלכות, שקט בחצר, אירוח רק עד שעות מסויימות, תמה הפרטיות.
בחנוכה, קיבלנו שפע של מים לתוך הסלון. בדיקה של אינסטלטור גילתה שהצנרת מפוצצת, וזקוקה להחלפה מהירה. עוד לפני שהספקנו להבין מה קורה, מצאנו עצמנו בבית נטול בלטות ומנותק ממים, מה שאומר שהתחלנו לחיות באתר בניה מלא חול, רעש קידוחים, ובעיקר – בלי מים. דמיינו מצב שאי אפשר לקלח ילד, לשטוף כלים, לרחוץ ידיים. סיוט. חברת הביטוח הודיעה חגיגית שעלינו למצוא דירה לחודשיים. כשהגענו אליהם עם המחירים של דירות בשכונה לחודשיים, הם הסבירו שלא ישתתפו בסכום כזה. נקודה. הם לא מצפים שנעבור עיר או שכונה ומבינים שלא נוכל לגור עם ילדינו בדירת חדר, אבל צריך מחיר סביר, ואין… בינתיים אנחנו במצב אקוטי. התקשרתי לשכן החדש וסיפרתי לו מה קורה לו מעבר לקיר. מסתבר שהוא מתחזק בתים בשכונה, של אנשים מחו"ל שמגיעים לפרקים לנופש. הוא מיד מתקשר למישהו שיש לו בית קרוב, ומסכם איתו על מחיר שהוא חצי מההצעות הכי נמוכות שקיבלנו. אין סיכוי שהיינו מוצאים דירה במחיר כזה.
מלבד הכרת הטוב גדולה, אנחנו נזכרים במחשבות על 'פרטיות', ומבינים שהדבר ה'פרטי' היחיד שהיה פה זו ההשגחה הפרטית בבואו של השכן המדהים לגור במחיצתנו לפני חודשים ספורים. ברגע אחד המבט משתנה.
ואז מגיע יום חמישי, חיכינו לאישור סופי מהביטוח כדי שנוכל לעשות שבת נורמלית ולא בארגז חול שיש אצלנו, אבל זה התעכב, ונסענו להורים של אשתי. כולנו מצוננים אחרי ימי שינה בסלון על מזרנים. משתעלים אחרי ימים בהם נשמנו חול ואבק. מותשים מהריצות להתקלח אצל אחרים. כל כך רצינו שבת בבית. מנוחה. עכשיו לנסוע רחוק? כשהכל על גלגלים? והרי רצינו להעביר את התכולה עוד לפני שבת…אנחנו מגיעים להורים ואז בעל הבית של הדירה אליה נעבור שולח הודעה וכותב שלא חזרנו אליו. בינתיים קיבלנו אישור ביטוחי, ואני אומר לו שעוד לפני שבת נסגור הכל, אבל ישנה בעיה – הוא לא דובר עברית. אמנם ניהלתי איתו שיחות באנגלית, אבל כשזה מגיע לסגירת פרטים סופיים, זה מלחיץ לפספס פרט כלשהו. נזכרתי שחמותי דוברת את שפתו – צרפתית. הם מדברים וסוגרים הכל לפרטי פרטים, כולל הנחה. כמה טוב שהכל מסתדר בהיסח הדעת. כמה טוב שהיינו צריכים לנסוע. ובכלל, אוורור אצל ההורים הוא תמיד נפלא ונותן קצת נשימה מהמירוץ. ואז, במבט לאחור, מסתכלים על הדברים אחרת.
אלו כמובן דברים פשוטים מהיום יום, שהם רק דוגמא קטנה לרעיון גדול.
בשתי מילים משתנה כל התמונה: "אני יוסף". זהו. פתאום זהו לא שליט אכזר ומפחיד שמתעלל ומאיים על בנימין, אלא האח האבוד, המתגעגע, החפץ בטובתם. ולא רק זה, בזכותו יהיה למשפחה שפע רב של מזון בתקופה של רעב אזורי. אם היינו צופים בדרמה שם במצרים, מבלי פס קול, לא היינו מבינים מה השתנה ברגע. הם עומדים מולו, לכאורה במציאות בה הכל אותו דבר כמו לפני רגע, אבל המילים הפשוטות "אני יוסף", עושות שינוי בתודעה ושופכות אור בהיר על כל הסצנה.
בכל סיטואציה בחיים, רגע אחד של "אני ה'" נותן פתאום מבט חדש על אותן סיטואציות. עד אז, נשאר לנו רק להאמין, שכך פני הדברים. ולהודות על השגרה האפורה, כמו מים בברז, ובית מרוצף…
(וישב תשע"ט)
