מרדכי גרנביץלפני כארבע שנים, בימים אלו שלפני חנוכה, התקשר אלי בעל פאב גדול, ובפיו בקשה: הוא רוצה שאגיע להדליק נרות חנוכה בפאב, בזמן השיא – סביבות אחת עשרה בלילה. הגעתי מהוסס, מפלס דרכי בין מבקרי המקום. חושך אפלולי כדרכם של מקומות בילוי מסוג זה, מוסיקה רועשת, ומלצריות הממהרות בין המטבח לשולחנות, להגיש בין השאר את השרימפסים ושאר מיני תקרובות שאינן בדיוק בהכשר הבד"ץ… במרכז בר המשקאות כבר חיכתה חנוכיה. אחראי המשמרת כיבה את המוסיקה, וכשהאורחים הרבים עוד מנסים להבין מה קרה, דיברתי על חנוכה, על האור שיהודי יכול להדליק גם בחושך, בלילה, בחורף, במצבים של חוסר בהירות. נר אחד קטן שאפשר להיאחז בו. לאחר מכן ברכתי את הברכות והקהל הגדול ענה ב"א-א-מן" המסורתי, וכולם פצחו בשירת "הנרות הללו" בהתלהבות רבה. סמארטפונים הוצאו כדי לתעד את המאורע, וכשהמוסיקה הרגילה שבה לתפוס את תפקידה, הוזמנתי בחיבה על ידי אנשים רבים לבירה ומיני משקין, ולשיחת רעים מעניינת. כך נמשך הדבר מידי לילה. מאז בכל שנה בעל הבית מזכיר לי שלא אשכח אותם בחנוכה.
זהו לא הפאב היחיד שזה קורה בו. וגם לא רק בפאבים. לא מזמן הייתי בבדיקה במרפאה, וכשיצאתי בקשו ממני הרופאה ושאר אנשי הצוות, שאבוא לפחות ערב אחד להדליק נרות חנוכה בזמן שהמקום פעיל.
פעמים רבות בסיומו של אירוע שכזה, חשבתי מה יש בו בחנוכה שכולם כל כך אוהבים אותו. איך דווקא חג שצמח ממלחמה במתייוונים ומקנאות דתית, נהיה חלק מרכזי ואהוב בפולקלור הישראלי? בפשט הדברים, אין "חיובים" גדולים בימים אלו, לא הימנעות מחמץ למשל, ולא שביתה ממלאכה. הדבר המרכזי שמציינים בו את החנוכה זה הדלקת נר, וזהו פחות או יותר. ומה יותר כיף מלשבת יחד במסיבה משפחתית או במפגש חברים ולהדליק נרות?
אבל, ברור שיש פה משהו יותר עמוק. לפעמים אנחנו חושבים שמלחמה ביוונים היא סמל למלחמת תרבות טוטאלית. סמל לצורך הזה למדוד הכל בעיניים של מי הולך "עד הסוף", ומי לא. ובמשחק הזה יש רק מאה אחוז, או אפס. או שאתה מתייוון, או שאתה מכבי, תחליט. אבל, מעניין שדווקא מה שנשאר מכל זה, זה שכל אחד ואחת, שייכים. גם אם אני מבלה במקום שהוא לא ממש גלאט אני עדיין מחובר לאור של חנוכה. הזהות העמוקה שלי היא הרבה מעבר לדקדוקים, או למלחמות על צביון.
****
לפעמים הרצון הבוער שהכל יהיה מושלם ומדויק, מוקפד ומדוקדק, יכול להשאיר הרבה אנשים טובים בחוץ. כי הרי אף אחד לא ממש מושלם. אבל אז בא נר חנוכה ומספר לך, שגם אם אין מספיק שמן בשביל שמונה ימים, תדליק את המעט שיש כאן ועכשיו. מה שיהיה אחר כך זו כבר דאגה שאינה באחריותך.
היוונים רצו שכל אחד יכתוב על קרן השור ש"אין לו חלק באלקי ישראל", שאם הוא לא מאה אחוז אז הוא כבר "לא שייך". שאם לא הכל בהיר וברור אז כבר תוותר על הזהות שלך, כי ממילא אתה עושה פדיחות. ואז מתגלה שהשייכות שלנו עמוקה יותר מכל מעשה כזה או אחר.
כמה שזה נצרך בחינוך, למשל. הרי חנוכה מלשון 'חינוך', כידוע. כמה קל לילד לקטלג את עצמו כלא מוצלח, כי עובדה שהוא נכשל, וכעסו עליו, ואז הוא מרים ידיים… כמה קל בשיח הישראלי המורכב לחשוב "אלה לא מספיק יהודים", ו"אלה מהרסים ומחריבים", ו"אלו פשרנים"… והכל לשם שמיים כמובן…
חנוכה מזכיר לנו שלא משנה כמה חושך יש לפעמים, כמה חוסר ודאות, נר אחד קטן, נקודה של אור, מאירה גם בחושך הכי גדול. וכשנותנים לה מקום, היא גדלה והולכת מיום ליום. כולם שייכים, כולל כולם. מי אנחנו שנמדוד.
(וישב תשע"ט)
