הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)יעקב מזמין לפני מותו את בניו לדברי פרֵדה וברכה אישיים. במפגשי פרידה לא נהוג "לסגור חשבונות" אלא דווקא האווירה במפגשים אלו היא פייסנית ומאירת פנים. אולם, המפגש של יעקב עם בניו טעון ובמהלכו הוא בא בחשבון עם חלק מבניו.
אם בשעת האירוע העדיף יעקב שלא להגיב – הרי, שכעבור שנים רבות, רגע לפני פטירתו, הוא מגיב ואפילו בחריפות. כאשר ראובן בכורו בלבל יצועי אביו- יעקב שתק. כעת, במפגש המשפחתי, הוא מבקר אותו – "פַּחַז כַּמַּיִם", איך לא התאפקת ו"עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ" ו"חִלַּלְתָּ יְצוּעִי"? כך גם בתקרית החמורה שהייתה, בין בני יעקב לאנשי שכם. בעקבות האירוע התנהלה שיחה קשה וכואבת בין יעקב לבין שמעון ולוי. יעקב הביע שאט נפש ממעשי השניים. הנימוק לסלידתו מהמעשה הוא תועלתני, הוא פחד שתבוא נקמה מצד יושבי הארץ. שמעון ולוי משיבים בתמיהה: "הכזונה יעשה את אחותנו?!". יעקב אינו עונה ושאלתם נותרה פתוחה. כעבור שנים רבות, יעקב אינו חוסך שבטו בפני שמעון ולוי ומוכיח אותם בצורה קשה: "בסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי!" (מט, ו). לפתע מתפרצים דברים קשים, שלא נאמרו בעת שעשו את מעשיהם. עתה מתברר כי מעבר לטיעון שהדגיש בשעתו, שמעשיהם מסכנים את המשפחה, יש לו גם ביקורת מוסרית. יעקב מבקר את מידותיהם הרעות שנגלו במעשיהם. הוא מבקש להתנתק מהם, אינו מעונין להצטרף לסוד שלהם, אל עולמם הפנימי המעוות. הוא לא רוצה ליטול חלק בכבודם, בעולמם החיצוני, בדימויים בעיניי האחרים.
אכן, דין וחשבון נוקב, ללא משוא פנים, מגיש האב לפני מותו לבניו. מדוע לא אמר את הדברים כשעוד היה אפשר לתקן? מדוע המתין עד לרגע הפרֵדה? שמא ניתן להעלות השערה, שיעקב היה בטראומה גדולה בעטיים של מעשי בניו. הם התגלו לו בפנים אלימות וקשות. הוא נאלם דום, לא היה מסוגל לדבר איתם. אולם כעת הכל צף מחדש, ולפני מותו הוא "שובר שתיקה" ומרגיש, שכעת הוא מסוגל להוכיח אותם.
מעולם לא הוכרעה השאלה האם יעקב ידע על מכירת יוסף, אך ודאי שהמשפחה עברה טלטלה גדולה עד כדי עזיבת הארץ לגלות מצרים וזו שעת כושר לערוך חשבון נפש. המשפחה כולה מצויה תחת שלטון מצרי ומן הסתם גם שמעון ולוי נמצאים במקום נפשי אחר ושונה. ולכן, בטרם פטירתו הגיעה שעת כושר של הקשבה ופתיחות לשמוע מוסר ותוכחה. אולם, ייתכן ותוכחתו של יעקב אינה מופנית לבניו אלא מכוונת כצוואה לכלל שבטי ישראל, שהדורות הבאים יאמצו את הלקחים, וכדבריו הנהירים והבהירים של הרש"ר הירש:
"חשוב הדבר ביותר, שכאן, עם הנחת אבן הפינה של עם ישראל, מטילים קללה על כל התפרצות הפוגעת במוסר ומשפט, ולו גם נעשתה לטובת הכלל. סבורות המדינות והאומות, כי טובת הכלל מקדשת את הכל, ערמה ואלימות, שבחיי הפרט ענשם בוז ותליה, הרי – אם רק נעשו לטובתה המדומה של המדינה – יש לתת את שכרם משלם, בכתר אזרחי וזר דפנה. חוק המוסר כוחו יפה רק בחיי הפרט, ואילו מדיניות ודיפלומטיה מכירות רק בחוק האינטרסים. הנה צוואת היסוד של עם ישראל מטילה קללה על ערמה ואלימות שנעשו למען המטרה הצודקת ביותר של טובת הכלל, הרי היא מנציחה את התורה, כי גם בחיי הכלל ולמען הכלל יש לטהר – לא רק את המטרות, אלא גם את הדרכים והתחבולות".
זכינו למדינה, וייתכן, שיעקב מדבר אלינו ומדגיש שדין הציבור כדין היחיד. גם כאשר ישנן מטרות חשובות יש לזכור שעל מנת להשיגן יש לנקוט רק אמצעיים כשרים.
(ויחי תשע"ט)
