נתבקש לישיבה של מעלה

באופן אירוני משהו, דווקא פרשת "ויחי" מתארת את הסתלקות שני אבות האומה, יעקב ויוסף.
תיאור פטירתו של יוסף קצר – בן מילה אחת ("וימת יוסף") ותכליתי ("בן מאה ועשר שנים", חזרה, לכאורה מיותרת ומעוררת מחשבה על שנאמר כמה פסוקים קודם לכן "ויחי יוסף מאה ועשר שנים"). קודם לו ציווי קצר שלו לבני ישראל ("והעליתם את עצמותיי מזה").
לעומת זאת, הסתלקות יעקב אבינו מתוארת בהרחבה יחסית: "ויכל יעקב לצוות את בניו, ויאסף רגליו אל המיטה, ויגוע, ויאסף אל עמיו" (מט, לג). ומתוך שלא נאמרה בו לשון "וימת", דרשו חכמים ש"יעקב אבינו לא מת". קדמה לפטירתו פרשה גדולה, מסכת ארוכה של ברכותיו לנכדיו מנשה ואפרים, ולשנים עשר בניו.
שפה לעולם אינה ניטרלית. התבוננות במונחים שבהם עושים אנשים ואמצעי תקשורת בימינו שימוש לשם תיאור הסתלקותו של אדם מן העולם מבטאת לעתים, לצד הפן הלשוני והעובדתי, גם פן תיאולוגי והגותי.
לעומת "מת", "נאסף אל אבותיו" או נלב"ע-נאסף לבית עולמו הניטרליים (ויש שיאמרו ה"חילוניים"), המבטא חידלון, סוף וקץ מוחלט, טוטאלי, מבטא לעתים המונח "נפטר" (מעול מצוות או מן העולם הזה), "נסתלק", "החזיר נשמתו לבוראו", "הלך לבית עולמו" (קהלת יב, ה), "שב לעפרו", "ואיננו כי לקח אתו אלקים", "נאסף אל אבותיו" משהו מעבר לתיאור העובדתי היבש. ולמעלה הימנם: "הלך לעולם שכולו טוב" או זה השגור בפי יוצאי ארצות המזרח נתבש"ם-"נתבקש לישיבה של מעלה" מבטאים גם אמונה בעולם הבא.
אכן, מבחינה לשונית בכלל, ובלשון המקרא בפרט, הבחנה זו אינה קיימת, שכן המונח "נפטר" אינו קיים בה ומקורו בעברית הבתר-מקראית. וכך מצינו "משה עבדי מת" (יהושע א, ב); ובפרשתנו: "אני נאסף אל עמי… ויגווע ויאסף אל עמיו", "הנה אנכי מת בקברי", "וימת יוסף". ומכאן גם "תחיית המתים" (ולא "תחיית הנפטרים").
תיאור ימיו ושעותיו האחרונים של אדם חושף לעתים עולמות שלמים, היפים לא רק לשעה אלא לדורות. אחד היה בנימין מינץ, מנהיגה המיתולוגי של תנועת פא"י ולימים שר הדואר. בהיותו בן 27(!), חיבר והדפיס בבית הדפוס שלו, שבו עבד למחייתו, את "ספר ההסתלקות" שבו נתן ביטוי לתיאור "סדרי סילוקן של צדיקים ז"ל לדורותיהם, למן האר"י הקדוש, הבעל שם טוב ותלמידיו ועד דור אחרון". סוגיה זו, כמו המוות עצמו, ריתקה סופרים (למן מאיר שלו בספרו "פונטנלה" ועד, להבדיל, "התוכי המת" של חבורת מונטי פייתון) ומשוררים, ואלה הקדישו לה מקום נרחב, איש איש בדרכו ובסגנונו.
עיון ב"צוואתו" של יעקב אבינו יכול ללמדנו פרק מאלף ב"הלכות צוואות". ראשית, הוא מברך את כל בניו, ללא יוצא מן הכלל. על אף שמדבריו ניכר שלא כל מעשיהם ישרו בעיניו ("פחז כמים", "כלי חמס מכרתיהם… בסודם אל תבא נפשי, בקהלם אל תחד כבודי") אין הוא מדיר איש מהם, וכל אחד מהם זוכה לברכה "משלו", מיוחדת ומותאמת לו.
יתר על כן: גם ברגעי הפרידה, אין יעקב אבינו מסתפק בדברי חלקלקות מתקתקים. כראוי ל"איש האמת", הוא מטיח בהם את האמת.
גם השוואת "צוואת יעקב" לזו של דוד המלך, המופיעה בהפטרת השבת, מאלפת ביותר. בשונה מברכת יעקב, נדמית צוואת דוד כ"ניהול חשבונות" עם מיטיביו ("ולבני ברזילי תעשה חסד") ובעיקר אויביו ("ולא תורד שיבתו בשלום שאול", "ועתה אל תנקהו").
למקרא הדברים, נדמית צוואת דוד, כמו תיאורו בערוב ימיו, כסיום טראגי מאד למסכת חייו המפוארת. לפני שנים, אמר פרופ' רביצקי (הקב"ה ישלח לו רפואה שלמה) לעמיתו פרופ' לייבוביץ' שיש עלייה אחת למפטיר שהוא מבקש להימנע הימנה, מכיוון שאינו יכול להיות שליח ציבור בקריאת פרק שאין הוא יכול להזדהות עם תוכנו. תשובת הפילוסוף הזקן הייתה, כראוי לו: "להפך. זה הפרק שאני אוהב יותר מכל פרק אחר בתנ"ך. הוא עשוי ללמדנו עד כמה עשוי שלטון להשחית את נפשו הטובה של השליט, אפילו היה בראשיתו צדיק וחסיד, נעים זמירות ישראל". ואידך זיל גמור.
(ויחי תשע"ט)