הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)באחת ההצהרות היותר מביכות של דיפלומטית בינלאומית גינתה מזכ"לית אונסקו, אירינה בוקובה מבולגריה, את הצהרת הגוף שבראשו היא עומדת, המכחישה כל זיקה או קשר בין היהדות לירושלים. כך כתבה, בין השאר:
"In the Torah, Jerusalem is the capital of King David, where Solomon built the Temple and placed the Ark of the Covenant. In the Bible, Jerusalem is the city of the passion and resurrection of Jesus […] In the Quran, Jerusalem is the third holiest site in Islam, where Muhammad arrived after his night journey from Al Haram Mosq (Mecca) to Al Aqsa."
כמעט כמו לכתוב נח בשבע שגיאות כתיב, שגתה גב' בוקובה בכל אחד משלושת הסעיפים שמנתה. כמובן, בתורה לא מוזכרים דוד המלך, בנו שלמה, והצבת הארון בירושלים (דרך אגב, דוד, ולא שלמה, העלה את הארון ירושלימה). הסיבה שבגינה בחרה להשתמש במילה "תורה" ולא תנ"ך, היא כי היא רצתה לייחס את התנ"ך לנצרות. בעוד הכל יודעים שהזיות אותו האיש אינן מופיעות בתנ"ך, כי אם ב"ברית החדשה", אך הבחנה מסוג זה לא הולמת כנראה בת למסורת הנוצרית-אורתודוקסית. בקוראן, כמובן, לא מוזכרת ירושלים ולו פעם אחת, ובהמתו של מוכה השגעון האנלפבית לא חנתה בעיר מעולם. אמנם בחלק מהחדית'ים כבר ניסו, מסיבות פוליטיות, להסביר שמסגד אל-אקצא המוזכר בתחילת סוראת אל-אִסְראא (המסע הלילי) ה-17, הוא בהר הבית בירושלים, אך בקוראן זה פשוט לא כתוב, ובמשך שבעים השנים הראשונות לאחר המשוגע אף אחד לא חלם על פרשנות מסולפת כזו (עד שנת 691, שנת 72 להג'רה, לא היה מבנה דת מוסלמי איתן על הר הבית. רק הח'ליף עבד אל-מלכ בנה את המבנים המוסלמיים מאבן, בנייה שהסתיימה בשנת 705, 73 שנה לפטירתו של מוחמד).
אפילו בנצרות, תחייתו של אותו האיש הרי התבצעה במקום מותו, בגולגותא, שבאותה עת לא היתה חלק מירושלים (בירושלים לא נקברו יהודים, מחמת הטומאה, כידוע).
בניגוד למה שניתן היה לצפות מבת למדינה שמלכה היהודי, איוואן שישמן (בנה של תיאודורה-שרה, היהודייה שהומרה לנצרות מטרנובו) נהרג בידי הסולטאן המוסלמי באיזיט הראשון ב-1393, ערב מפלתה של הונגריה לידיים מוסלמיות, גם גב' בוקובה נכנעה לאלימות המוסלמית, ושכתבה את ההיסטוריה.
אולם, כמסיחה לפי תומה, כיוונה גב' בוקובה להגותם של ראשוני הציוני-דתיים.
שני הוגי הציונות הדתית הראשונים, הרב צבי הירש קלישר (1874-1795) והרב יהודה חי אלקלעי (1878-1798), היו גם שני מבשרי הציונות הראשונים. שניהם הצביעו על מרכזיותה של ירושלים, והמקדש בתוכה, כמפתח לגאולה, וכמימוש החזון הא-להי המובא בתורה, של אומה היושבת בטח בארצה. כך לשון הרב אלקלעי בספרו גורל לה' (מהד' ווארשא תרס"ג, יב, א):
"תחילת התשובה שיעשו ישראל באחרית הימים היא שיבקשו חנינה מאת מלכי הארץ לרחם על גולת אריאל הפזורים בארבע כנפות הארץ, לקבצנו אל ארץ נחלת אבותינו, לקבל א-להותו יתברך […] והתשובה לארץ היא קבלת עול מלכות שמים, כי אין הקב"ה נקרא מלך אלא בארץ ישראל […] ואמרו חז"ל (תענית ד-ה) 'נשבע הקדוש ברוך הוא שלא יבא בירושלים של מעלה עד שיבאו ישראל בירושלים של מטה', שנאמר (הושע יא) 'בקרבך קדוש ולא אבא בעיר' ".
כעבור שני דפים מסביר הרב אלקלעי שבית המקדש העתידי ייבנה ביוזמת ובפעולת גויי הארץ, והוא יהווה את הנדבך העליון של הגאולה העתידית.
דורש בנין המקדש עוד יותר ממנו היה הרב קלישר. כך באגרתו המפורסמת לאשר אנשיל רוטשילד (ראו מהד' יהודה עציון לספר דרישת ציון, ירושלים תשס"ב, עמ' 314-286):
"גאולת ישראל ומשיח צדקנו אשר אנחנו חוכים לו כל יום, אל יחשוב החושב כי פתאום ירד ה' יתברך שמו משמים ארץ לאמור לעמו: 'צאו', או ישלח משיחו פתאום מן השמים לתקוע בשופר גדול על נדחי ישראל, ויעשה לה לירושלים חומת אש סביב […] לא כן אדוני הקורא המשכיל. וודאי כל הייעודים הגדולים יתקיימו באחרית הימים בשלימות הגאולה, אך לא במנוסה נלך ולא בחיפזון יום אחד, רק מעט מעט תבוא גאולת ישראל […] ראשית הגאולה תהיה על ידי סיבה טבעית מבני אדם, ועל ידי רצון המלכויות לקבץ מעט מני פזורי ישראל לאדמת קודש […] והיה כאשר יהיו רבים מנדחי ישראל באר הקדושה ובירושלים, ויעלו קרבנם לריח ניחוח לה', וירפאו את מזבח ההרוס – אז יהיה לרצון לפני אדון כל להוריד אור פניו לנגד עמו".
שני אבות הציונות הדתית דגלו כבר במאה התשע עשרה בזירוז עבודת המקדש, ובהצבת נוכחות יהודית משמעותית על הר הבית. הם ראו בכך כלי מהותי להבאת הגאולה, והתפתחות טבעית של עם השב לארצו אחרי אלפיים שנות גלות כפויה.
גם מזכ"לית הארגון הצורר את ישראל נאלצה להודות, לנוכח המבוכה המטופשת שהנחילו לה חברי ארגונה, כי אביה היהודי של דתה היה איש ירושלים, כי משוגע אנאלפביתי דמיין (אולי) בהמה מכונפת בחצרותיו, אבל שיותר מאלף וחמש מאות שנה לפני כן כבר בנו אבותינו את מקדש ה' בהר הקודש, והציבו בו את ארון הברית, המעיד על הקשר הבל-יינתק בין ישראל לאביהם שבשמים. הכמיהה לשיבת השכינה למקום הקודש באמצעות פעילות ארצית, מדינית, דיפלומטית, ואף צבאית – היא אבן הבנין הבראשיתית להגות הציונית דתית.
(בראשית תשע"ז)
