אב ובנותיו

התורה מבנה את היחסים שבין אב ובתו באמצעות מערכת מצוות מרובת פרטים. דוגמה לכך היא זכותו של האב להפר את נדריה של בתו כאשר זו נודרת ומקבלת על עצמה איסורים שונים. הפרת הנדרים על ידי האב היא אמצעי לעקוב אחרי הלך נפשה של הבת. יד על הדופק לבחון אם היא נתפסת למצבים של הלקאה והענשה עצמית, מעקב אחר כניסה למהלך של דיאטה קיצונית המגובה בנדר שלא לאכול, שימת לב להחלטות לא סבירות בתחום החברתי הלימודי, או בכל תחום אחר. כל אלו מושגחים על ידי האב מקרוב, והוא אמור לבחון אם ה"קבלות" שהבת מקבלת על עצמה הגיוניות וסבירות ואלו מהן מעידות על סערה נפשית המצריכה טיפול ותשומת לב. האב זן ומפרנס את בתו ונותן לה כל מחסורה, היא, מצדה, משנסת מותנים ותורמת את מרצה וכוחה למשק הביתי. על פי ההלכה הבת גם מחויבת לתת לאביה את מציאתה וכך, אין "קופות קטנות". יש שותפות הדדית ויחסי חיבה ואימון.
עניין כלכלי נוסף, הוא הקנס הנמסר לאב במקרים מצערים של אונס. עולה מכאן חיובו של האב לחנך את בתו לצניעות ולשמירה על כבודה, אחריותו לשמור עליה ולהדריך אותה לחיים של קדושה. אפשר למתוח ביקורת על חלקים מסוימים מתוך המערכת הזו, כגון על זכותו של האב למכור את בתו לאמה. יחד עם זאת נקל לראות שהתורה רוקמת מערכת שלימה שמגיבה לצרכים השונים של בנות קטנות ומבטיחה להן שלום, בטחון, חינוך וכבוד.
מודל זה מקבל חיזוק כשמשווים אותו למודל יחסי אב-בנות שאותו אנו פוגשים באמצעות סיפור לוט ובנותיו.
הפעם הראשונה שבה אנו מתראים עם בנות לוט הוא כשהמלאכים האורחים בביתו של לוט נתבעים לצאת מביתו על מנת שקהל עדת סדום הצובא על הבית יוכל לעשות בהם כרצונו. לוט יוצא אליהם ומציע להם את בנותיו במקום את אורחיו.
שאט הנפש העמוק שחש כל בעל לב ודעת נוכח הפסוקים הללו, נובע בראש ובראשונה מערעור המקום הבטוח, הבית, וערעור הדמות הבטוחה – האב. הבית היה אמור להיות מוגן מפני איום. האב אמור היה להיות המושיע והתומך. למלא עבור הבנות דמות נערצת שאת ערכיה יש לאמץ, לחנך אותן לצניעות ולכבד אותן כבני אדם וכנשים. תחת זאת, הוא מעניק את ההגנה שנחסכה מבנותיו לאורחים שבאו לרגע.
היפוך התפיסה משקף חולי בסיסי ויסודי. לוט, כאנשי סדום, היה שטוף בזימה ובתאוות, בשל תכונות אלה הוא בחר מראש לגור בתוכם. אובדן הדחף הבסיסי להגן על התא המשפחתי, סילוף מערכת המושגים הטבעית של "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" באים לידי ביטויים הקיצוני במסירת בנותיו ללינץ' של תאוות בשרים. "בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו ליהרג על בנותיו… וזה מוסר בנותיו להתעלל בהם" (תנחומא).
והנה, העולם המוסרי המעוות של לוט, עולם של היפוך היוצרות, חלחל לבנותיו.
לוט מעיד על בנותיו שהן "לא ידעו איש" ובכך חורג הכתוב ממנהגו, שכן בדרך כלל בתורה אנו מוצאים שנשים בבתוליהן נחשבות לנשים ש"איש לא ידען". אצל רבקה נאמר שהייתה "בתולה ואיש לא ידעה". לעומת זאת, על בנות מדין הפרוצות נאמר "וכל אישה יודעת איש". שם, להיפך. ההבדל הזה בין תיאורה של רבקה מצד אחד, לבין תיאור בנות לוט ובנות מדין מצד שני, מרמז על כך שהן אמנם היו בתולות אך לא בהכרח שהיו תמימות. וכך אומר חזקוני: "מנהג הוא שדרך האיש לפתות את האשה, אבל בנות לוט פרוצות בעריות היו ודרכן לפתות".
אובדן הגבולות הללו בא לידי ביטוי במעשה החריג והמעוות של בנות לוט השוכבות עם אביהן. "וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ. לְכָה נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע". עיבורן המיידי של הבנות מעיד אף הוא על מידת העזות "אף על פי שאין דרך האישה לעבר מן בעילה ראשונה אלא אלו שלטו בעצמן ועיברו מן בעילה ראשונה" (פסיקתא-רבתי).
תקדים בנות לוט חרות כטראומה בזיכרון האנושות. בגללן, מתפרש האיסור של "ערוות אביך לא תגלה" כאיסור המכוון לבנות, על אף שבדרך הטבע "מורא האב על בנותיו". לולא מעשה בנות לוט לא היו הדברים נכתבים בתורה (משך חכמה).
על אובדן הבושה והכבוד העצמי נענש לוט: "תינוקות של בית רבן משחקין וקורין 'ותהרין שתי בנות לוט מאביהן'" (תנחומא וירא, יב). אות קלון על מצחו של לוט נזכר ונקרא מידי שנה בשנה ומוטח בו שוב ושוב לדראון עולם.
שקידתם של חכמים על תקנת בנות ישראל, חרדתם שתהיינה מוגנות ושתזכינה לכבוד הראוי להן, מובנת מאד על רקע זה. זכויות האב והבת והיחסים ההדדיים משורטטים במדויק בתבניות חדות, כבסיס לחינוכן ולעיצוב דמותן הפנימית, כבנות אברהם אבינו.
(וירא תשע"ז)