מי כאן המנהל?

לכאורה, גיבורי ההפטרה מנהלים את העולם:
דוד המלך מזדקן ועבדיו מחליטים שהוא זקוק לנערה בתולה לחממו. אדוניהו מחליט שהוא מולך, נתן הנביא ובת שבע "מתמרנים" את המלך הזקן ומביאים לכך שיכריז כי שלמה הוא ממשיכו.
קריאה קשובה של הטקסט, חושפת רובד סמוי ומסר הפוך: כל המתרחש – בידי ה' הוא. ואילו בני האדם – הבנתם את המציאות חלקית, מגמתית ופגומה.
הבה נתבונן:
"וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים"; שתי זהויות יש לדוד בפסוק –א. מלך ב. זקן. פשט הכתוב מגלה כי נתיניו ראו לפניהם רק זקן שיש להחליט עבורו: "וַיְכַסֻּהוּ, בַּבְּגָדִים, וְלֹא יִחַם, לוֹ." (פס' א'). המשך הכתוב מעיד שלא כך הוא והמלך אינו זקוק לכיסוי, לטשטוש, לסימני מלוכה ריקים וחיצוניים. גם לא לפילגש.
גם בת שבע בוחרת לראות ולנהוג במלך כזקן, אפילו זקן מאוד: ו"תָּבֹא בַת-שֶׁבַע אֶל-הַמֶּלֶךְ הַחַדְרָה, וְהַמֶּלֶךְ זָקֵן מְאֹד"; אבישג השונמית מתנהלת הפוך: "וַאֲבִישַׁג, הַשּׁוּנַמִּית, מְשָׁרַת, אֶת-הַמֶּלֶךְ" (פס' ט"ו) .
דוד עצמו אינו רואה את אדוניהו בנו נכוחה ואצבע מאשימה מפנה הכתוב אל האב, שלא העמיד לבנו גבולות ונשבה אחר מראהו החיצוני. "וְלֹא-עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר, מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ; וְגַם-הוּא טוֹב-תֹּאַר מְאֹד…" (פס' ו').
ובאשר לבן, הוא את משמעות שמו לא הבין שהרי הוא מעיד על כך שיש מלך אחד לעולם והוא אינו בשר ודם: אדוני -י'ה- הוא. בהמשך לומד אדוניהו על בשרו כי הנהגה הנקבעת ע"י אלוקים, אינה יכולה להילקח בכוח הזרוע.
למרות שה"ספין" הצליח, הכתוב מבקר גם את פעולתו של נתן הנביא, שכֻּוונה לקבוע מהלכי העולם: "וְאֶת-נָתָן הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ וְאֶת-הַגִּבּוֹרִים, וְאֶת-שְׁלֹמֹה אָחִיו–לֹא קָרָא." וַיֹּאמֶר נָתָן, אֶל-בַּת-שֶׁבַע…" (פס' י'-י"א). בעוד בפסוק הראשון נתן מכונה נביא, בשני נגזל תארו ממנו והנה הוא – "נתן".
הבהרה נוספת נוגעת להמלכת מלכים: לאלו המייחסים כוח זה למלך בשר ודם, משיב דוד המלך: יש מלך מעלי! "חַי-ה', אֲשֶׁר-פָּדָה אֶת-נַפְשִׁי מִכָּל-צָרָה". "אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָךְ בּה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל"…
יש מנהל לעולם, מלמד הכתוב. והוא אינו אדוניהו, העם, דוד המלך, נתן הנביא או בת שבע.
הרשות לפעול נתונה, אומר לנו הקב"ה, אך דעו כי אני מחליט ומוביל את המהלכים כולם.
(חיי שרה תשעז)