הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)"ניפגש מחר בחמש, בעזרת השם" – האם זו אמירה המבטיחה כי ייעשה ניסיון כן ואמיתי להיות בזמן, בהתעוררות מלמטה המבקשת גם את עזרת שמיים, או שמדובר במילת קוד לשני הצדדים היודעים כי התוספת "בעזרת השם" היא למעשה תחליף לקריצה, והאומר זאת לא מתכוון להשקיע מאמץ לעמוד בדיבורו ? האם לנצח נגזר עלינו כי קביעת מפגש תתחיל חצי שעה מאוחר מכפי שנקבע, תיקטע אחרי כשעה לצורך תפילת מנחה "למי שעדיין לא התפלל", ומשתתפיה יעזבו אט אט אותה תוך כדי התנהלותה בגלל ההתמרחות ? האם קביעת זמן חופה חייבת לכלול את ההנחה שהציבור לא יגיע בזמן, וממילא טוב לקבוע הרבה הרבה לפני הזמן המיועד ?
זמנו של אדם הוא בין הדברים היקרים לו מאוד. אמנם, לא כפי שיקר לו שמו הטוב, או עולמו המוסרי, אולם גם הזמן הוא הופעה מהותית של החיים. תרבות הזלזול בזמן מכילה בתוכה לא רק את חוסר היעילות ואת השחתת המשאב היקר, כי אם גם בוז וזלזול בזמנו של האדם האחר. בשל העובדה שהזמן אינו דבר מוצק – אנשים הנמנעים מגניבת כל דבר מתירים לעצמם לגזול את זמנו של האדם האחר, בשל העובדה שזה לא נתפס כמעשה בעייתי. ציווי התורה "מדבר שקר תרחק" קשור קשר בל יינתק גם לתופעה זו. משעה שנפנים שזו גם חובה דתית הלכתית, בנוסף לזו האנושית, עשוי דבר מה משמעותי להשתנות.
אמנם, צריך להיזהר מטהרנות יתר. יש להבחין בין תקלות ומצבי אונס, ובין תרבות של איחורים. אין מי שלא מתחוללות תקלות בהתנהלותו, ולא על הכל אנחנו שולטים. יש מצבי אונס שאינם בשליטתנו, והלומד גמרא מכירם היטב גם מסוגיית "אונס בגיטין" (כתובות ב ע"ב). צריך גם לא להתמלא בעין רעה, לא להפוך את הדייקנות בזמן לקריטריון יחיד בו אנו בוחנים בני אדם. למעלה מכך, פעמים שהאיחור נובע מהרצון להעניק את תשומת הלב הראויה לפגישה הקודמת, ולעתים גם המתנפלים על המאחרים אינם שמים לב שהם עצמם מאריכים במפגש זה וגורמים לאיחור לפגישה הבאה. ואף על פי כן, יש משהו מקולקל מאוד ביחס הזה לזמן. אל נא נהפוך את עצמנו לבעלי עין רעה, המדקדקים במעשיהם של הבריות, ושופטים אותם בלי לדעת הרבה דברים על הסיבות. הדברים הכתובים כאן מכוונים אל עצמנו, ואל הרוצים לבנות את חייהם בצורה מכוונת.
הקלקול כאמור קיים בכל המעגלים. ראשית, בין אדם לעצמו, ובעובדה שהוא מתיר לעצמו להתגלגל ולהתנהל בדרך רשלנית, המחלחלת פעמים רבות גם לתוכן ולא רק למסגרת; שנית, כאמור, הוא מפגין יחס לא-ראוי ל"אחר" שהוא בא עימו במגע, כאילו חייו אינם יקרים לו; שלישית, הוא משחית את האוצר היקר של הזמן שלנו בעולם הזה; ורביעית – הוא מעודד את תרבות השקר, את ה"סמוך", ואת ההתרגלות שלא לומר דברים מכוונים לאמת, ועוד עניינים רבים אחרים הקשורים בכך. מסגרת הזלזול הזה משפיעה אפוא על מערכות רחבות של החיים, ובסופו של דבר הן נעשות חלק בלתי נפרד מההימנעות לקיים את מצוות התורה "מדבר שקר תרחק". לא זו בלבד, אלא שהיא גורמת להענשה לא הוגנת כלפי מי שכן הגיע בזמן.
קובעי הפגישות, מעבירי השיעורים, משתתפי הישיבות, מארגני הטיולים, וכל אלה העוסקים בתיאומים השונים – ולמעשה כולנו כאלה – הם המסוגלים להתעורר לתרבות אמת אחרת, להתחשבות, להתכווננות, ולתנועה ישרה בזמן המיוחד שלנו, כדי שמסגרת זו תשפיע על כל ההוויה שלנו, ותאפשר את העונג הגדול שבניצול אותו זמן לדברים הראויים לו באמת.
(חיי שרה תשעז)
