הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)ויקהל – עד כמה אנחנו מכוונים לממש את "ויקהל" היום? עד כמה אנחנו נכונים באמת להיקהל ביחד עם כל האומה? דומה שאנחנו מתרחקים מאוד ממציאות זו. לעומת זאת, ה"בועתיות" הולכת ומתפתחת עוד ועוד. בראש ובראשונה, הרשתות החברתיות הן המחולל העיקרי של הבועתיות. ה"חברים" עשויים בדרך כלל מעור אחד, וגולשים במקום אחד, מגיבים בדרך די זהה, ועוטפים את האדם בדברים שנוחים לו לקרוא. באופן פרדוכסלי, תופעת הבועתיות מתחוללת גם כאשר אנו עוסקים במחלוקות עמוקות בין הקבוצות השונות. שכחנו את תרבות ההקשבה, ההתייחסות בכבוד, וניצול העובדה שחולקים עלינו כדי לבחון את עמדתנו מחדש. שפת המחלוקת וחילוקי הדעות, המאומצת לצערי בזמן האחרון גם על ידי נושאי דבר ד', אינה שפה מקשיבה. היא גם לא מתיימרת לפגוש את העמדות האחרות, אלא רק להטיח בהן דברים קשים. במקום בו מוטחות הכללות קשות ודברים נחרצים – מתחוללת תוצאה הפוכה. השפה הזו אמנם מעניקה לנוקט בה תחושה עמוקה של נאמנות ודבקות, אך למעשה תוצאתה היא התבצרות משני הכיוונים: השומע בונה חומות גבוהות יותר לאור היחס בו הוא זוכה בשפה זו, ואילו הדובר אותה מתמלא עוד יותר בתחושה שהוא אכן האמת הבלעדית בהתגלמותה, ועל כן הוא ממשיך לסבור שככל שהדברים יהיו קשים יותר – כך יבטאו את נכונותם המוחלטת. כך לא בונים התקרבות משותפת, אלא מחוללים קרע.
הופעה שניה של ההיפרדות על פני הקריאה להתקהלות, היא ההכללה, המופיעה בצורות שונות. לעתים היא מופיעה בזיהוי מוחלט של "מגירות": מי שהוא ימין הוא בעד מתווה הגז, נגד התקשורת, וכדו' והיפוכו בשמאל. דרך זו אינה מאפשרת מחשבה על חציית קווים, על ריבוי זהויות, על בריתות מגוונות, אלא על שבטיות ופלגנות. מבט אחר המבטא את הפילוג, הוא התייחסות לעמדה שנאמרת לא לאור המבוטא בה באמת, כי אם לאור כוונות נסתרות שנחבאות מעיני הציבור, ובעל הפלוגתא חש תחושה עמוקה של הצורך לחשוף את מה שנראה בעיניו כיסוד האמתי. מעתה והלאה לא מתייחסים להיגיון או לעצם הטיעון, אלא מהווים פרשנים פסיכולוגיים, שיודעים לומר מהי הסיבה ה"אמיתית" לעמדות אלה. אלו דוגמאות בלבד לשיח שאינו מקהיל. מכאן ועד לשימוש בשפת בוז הדדי, לחוסר אמון, לתחושת צדקנות, לגאוותנות המתחפשת לעוז ועוצמה וכדו' – המרחק קרוב, והוא מרחיק עוד יותר את הפלגים השונים.
כל זה קורה גם כשרוממות ה"אחדות" נמצאת בפיות של הטוענים כך. מפת מדינת ישראל מבליטה את האירוניה שעלולה להתרחש כשמדברים על אחדות ללא כיסוי. ראו רק את "עין חרוד איחוד/מאוחד"; "גבעת חיים איחוד/מאוחד", ועוד גורמים שונים המשתמשים בשורש "אחד" במקום של פילוג.
מה אפוא נדרש כדי להקהיל ? הדבר העיקרי הוא לרצות בו באמת. לא כמניפולציה. לא ככלי גיוס לעמדה שהאדם סובר גם בלעדיה. כדבר מה מקהיל באמת. הרצון הזה אינו מונע מחלוקת. להפך, המחלוקת היא גורם מבורך, וחברה מאוחדת אינה חברה שטוחה. ההקהלה האמיתית גם אינה סותרת את המאבק למען עמדות מסוימות והתנגדות לאחרות. להפך, במקום בו יש שיח של אמון, של ישרות, מתוך כך נפתחים שערים שהופכים את המאבק הרוחני לבעל ערך. אולם כל זה כאשר כל אחד מבין שלא כל האמת נמצאת אצלו, ודווקא ההתקשרות שלו באחרים מביאה אותו עצמו למקומות טובים בהרבה.
(ויקה"פ תשעז)
