לאחרונה היינו עדים לתופעה המכוערת והמכערת, האלימה והמסוכנת של העלאה נרחבת באש של חורשות ובתי מגורים. כבר כעת הכריזו כל גורמי האכיפה שחלק לא מבוטל מתופעות אלה הגיע על רקע לאומני, מתוך רצון לפגוע פגיעה קשה ככל הניתן באוכלוסיה היהודית שנאחזה בארץ, הן בערים גדולות ומבוססות, והן בישובים פורחים שטרם הגיעו לשיא גודלם ושומרים על האופי הכפרי שלהם.
עוד שמענו מפרשנים רבים שמדובר בתופעה חדשה, אלימות וטרור מסוג שטרם הכרנו, של הצתות כאמצעי הפחדה ופינוי. אולם, לא כך הם פני הדברים. השימוש בנשק האש בכדי לפגוע בהתיישבות היהודית המתחדשת בארץ ישן, וגילו כגיל אותה התיישבות ממש. מסיבה זו הייתה סוגיית השמירה העברית חלק בלתי נפרד מתולדות ההתיישבות היהודית בארץ. כך מסביר אליהו גולומב, ממייסדי ההגנה, והראש הלא-רשמי שלה בתחילת דרכה, בספרו ראשי פרקים בתולדות הגנת הישוב, ירושלים תש"ז (ההדגשות במקור):
"הישובים הראשונים ראו מיד צורך לעמוד על נפשם. קשה לקבוע אם בתחילת ההתישבות היתה התנגדות ליהודים באשר הם יהודים, או שהתקלות היו תוצאה כללית מהמשטר ששרר בארץ בימים ההם: משטר של הסגת-גבולות, חוסר-חוק, הפקרות. מעשי התנפלות ושוד היו בגדר השכיח, אשר עליו התקימו שבטים רבים בארץ […] הישוב היהודי סבל בלי ספק מעצם מציאותו של משטר הפקרות. אבל טעות תהא כאן, אם נתעלם מן היסודות של התנגדות להתישבות יהודית. אמנם גם את ההתנגדות הזאת אפשר לפרש כתוצאה ממשטר ההפקרות. אם עמדו למשל, הערבים שבסביבת פתח-תקוה, או ראשון-לציון וגדרה, והחלו להציק ליהודים בשנים הראשונות להתישבותם, מתוך תקוה שהללו יעזבו את אדמתם ואת רכושם והם יוכלו ליהנות מן ההפקר – הרי תמצא שלא היה בהתנהגות זו שום דבר מיוחד נגד היהודים; זה היה מנהג המדינה בימים ההם. אבל אם נתעמק קצת בדרכי ההתנגדות להתישבות העברית, כפי שנמצאנו למדים מתוך דברי המתנכּלים עצמם, נראה כי היה קיים גם יסוד של התנגדות ליהודים באשר הם יהודים".
אחד הקדושים שסבלו את נחת זרוע הפורעים, באירוע שחקוק לעד בתודעת האומה כמזוויע באופן מיוחד, היה הרב שלמה זלמן שך הי"ד, הדיין מיפו, שנרצח בעודו נופש בבית משפחת מקלף במושבה מוצא בשיא מאורעות תרפ"ט. כך מובא בעיתון דאר היום (2/9/1929), עמ' 2 (אני מצנזר חלק מהכתוב מפאת תיאורי הזוועה):
" עוד במשך יום ו', מיד להתחלת ההתנפלויות בירושלים, היתה נתונה המושבה מוצא בתוך פחד ובהלה […] אנשי מוצא הערבית התקהלו קרוב למושבה וסקלו באבנים את המכוניות שעברו בדרך ירושלים-ת"א. מהמושבה פנו לממשלה בירושלים בבקשת הגנה, אבל בקשתם לא נתמלאה […] מלפני הצהרים פתח ערביי מוצא (אלה העובדים בתמידות אצל אכרי מוצא) באש על המושבה […] הצליחו להתפרץ לבית האיכר מקלב ועשו בו שמות. אבי המשפחה, בנו ושתי בנותיו, נהרגו בו במקום באכזריות נוראה […] המרצחים התעללו בגופות המתים […] מלבד משפחת מקלב נרצחו במוצא הרב שאך שהתאכסן במוצא וה' גלצר (גופתו נשרפה ע"י הערבים). […] אחרי זה נודע שהמתנפלים גם העלו באש את בית מקלב". ועוד ברוח מצמררת זו.
הרב שך המדובר, היה ידיד אמת של הראי"ה קוק, דיין בבית דינו ביפו ומורה הוראה ומגיד שיעורים בישיבתו שביפו. "קובץ מאמרי הערכה לצורתו הרוחנית של הרב הגאון הקדוש" יצא לאור לזכרו בתל-אביב תר"ץ.
ההערכה המופלאה ביותר על אודותיו ניתנת מפי גאון ישראל בו עסקנו לאחרונה, ר' אברהם בורשטיין מטבריג, נאמן ביתו של הראי"ה קוק, שדבריו מצוטטים בקובץ מפי אחי המנוח, ר' שמואל שך (עמ' 11):
"דעו נא אחי כי הרבה דברתי בדברי תורה, אף עם הגדולי גדולים כמו הגרי"א מקובנה והגרי"ד מבריסק, ומעולם לא נפלו פני מהם, ולא נתבטלתי נגדם. אולם היום הנני כמשתומם, יען כי בלילה זה היה אצלי איש אשר דברתי עמו כל הלילה, והנהו מלא וגדוש, ובעל כשרון מצויין […] ולוא היה בטלן ממין הישן, אשר לא ידעו חיי עולם, כי אז לא היה לפלא בעיני. אבל ראיתי כי הוא חכם ונבון, יודע טיב משא ומתן והויות העולם, בעל שכל ישר ובעל רעיון עמוק, איש מלא רוח חיים".
הרב מטבריג מרמז על היות רש"ז שך אדם שביקש שלא להתפרנס מהתורה, ומצא כדי מחייתו במסחר ובענייני העולם. גם בישיבת הראי"ה וכדיין – עסק בהתנדבות.
כה העיד עליו גאון ישראל הגרבצמ"ח עזיאל (עמ' 36):
"מה נעימה וחביבה לנו היתה ישיבתנו עמו לדין או להמלכה. בלי כל הגזמה הננו אומרים כי ישיבתנו אתו היתה משמיעה לנו בת קול שמימי, מכריזה ואומרת 'יש בכם אדם שראוי שתשרה שכינה עליו, אלא שאין דורו זכאי לכך'! ובמותו אנו מספידים בכאב לב ואומרים, הי חסיד, הי עניו, תלמידו של הלל! כי אמנם תלמידו הותיק, ונושא דמות דיוקנו של הלל היה ר' זלמן שך, עניו, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".
המשורר י"צ רמון, מביתו בצפת, קונן על הרב שך, יחד עם הרב אברהם יעקב אורלנסקי, רבה של זכרון יעקב שהיה בין הנטבחים בבית סלונים בחברון (אליעזר דן סלונים היה חתנו) (עמ' 38):
"מה זאת היה לנו, כי נלקח אב מחמדים / מלבב כל במראהו ולו טוהר עין עלי חלד / נשבה ארון הא-להים לפני שערי בירה / ומוצא נגאלה בדם, למען יופיע הקץ… / ירושלים תמרר בבכי, היבוא ארונו?… / ואני אמרתי בצלי יחמוד אלוף חיים / ויפו בתהּ תבך אנושה, אוי לי על שברי! / זעקת חברון תעל עד לב השמים, / נגדע גם אצלי ארז, חסיד שבכהונה, / וזכרון יעקב תען לעומתה בתרועה… / מה אנושה אנכי, תבך המולדת כולה, / כי רֵעַי איתם אבדו ודודים רבים חלפו… / הצבי ישראל על במותיך חלל!".
הקב"ה ישלח רפואה והצלחה לכל הזקוקים לכך, וייפרע מהפורעים בנוף ארצנו.
(תולדות תשעז)
האמנם שיטה חדשה? העלאה באש כאלימות אנטי-יהודית
השארת תגובה