פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)התיאור המרתק של פרשיות יציאת מצרים מתאר את תהליך הפיכתם של מנהיגי העם, משה ואהרן, בצו הקב"ה, ממנהיגים רציונליים, שהגיעו זה כבר לגיל גבורות(!), רבי כוח בתבונתם ובמוסריותם, הלוחמים בעד עקרונות של חירות וצדק, ל"בעלי מופתים" פלאיים, המתחרים עם חרטומי מצרים ומכשפיה בעשיית להטוטים ובמלחמות שדים: "ומשה בן שמונים שנה, ואהרן בן שלוש ושמונים שנה בדברם אל פרעה. ויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמור: כי ידבר אליכם פרעה לאמור תנו לכם מופת, ואמרת אל אהרן קח את מטך והשלך לפני פרעה, יהי לתנין… ויקרא גם פרעה לחכמים ולמכשפים ויעשו גם הם חרטומי מצרים בלהטיהם כן" [ז, ז-יא]. "ברומא", אומר הפתגם המאוחר, "התנהג כרומאי". משה ואהרן מפנים לשעה קלה את התבונה והשכל, ומתמודדים עם המצרים במגרש שלהם, בתחום הכשפים והשדים (ראו סנהדרין סז, ע"ב: "בלטיהם – אלו מעשה שדים, "בלהטיהם" – אלו מעשה כשפים") .
המדרש, כדרכו, מרחיב את היריעה לתיאור מלבב עוד יותר: "באותה שעה התחיל פרעה משחק עליהם, ומקרקר אחריהם כתרנגולת, ואומר להם: כך אומנותו של אלוקיכם? בנוהג שבעולם, בני אדם מוליכין פרקמטיא [=סחורה] למקום שצריכין לה. כלום מביאין מורייס [=ציר של דגים] לאספמייא? דגים לעכו? אין אתם יודעים שכל המכשפים ברשותי הן? מיד שלח להביא תינוקות מן אסכולי [=בית ספר] שלהם, ועשו אף הם כך [שמות רבה ט, ד]. ולא עוד, אלא שאת מילת הריבוי "ויקרא גם פרעה", פירשו חז"ל: "ולא עוד אלא קרא לאשתו ועשתה כך" (ובפענח רזא מוסיף "שהייתה אשת פרעה שקולה כנגד כל החכמים והמכשפים"(!), בהתאם לדימוי שלפיו הנשים הן-הן אלופות הכשפים, ולפיכך אמרו במסכת אבות ש"מרבה נשים – מרבה כשפים"). והרי לפנינו מיני-קונגרס של עושי להטוטים, חרטומים ומכשפים!
מהו המסר החבוי בפרשה זו? וכי לא היה יכול הקב"ה להביא גאולה לעמו ללא תחרות כשפים זו? אפשר שמבקש המדרש ללמדנו, שמשה ואהרן מקיימים את צו ה' ללא סייג. גם כשהוא נראה בעיניהם מוזר, אין הם מהרהרים אחר מידותיו. אפשר, שיש כאן גם לקח לדורות: מנהיג אמיתי, צריך להתאים את כישוריו ומהלכיו לאויב הספציפי שמולו הוא ניצב, ולנקוט באמצעים שעשויים להיראות משונים במבט ראשון, אך סופם שיביאו לו את הניצחון.
גם את המשך הפרשה, דרשו חכמים במדרש שחבויים בו – גם ממרחק של אלפי שנים – מסרים חשובים בדבר פעולתם של אנשי הרשות בכלל, וגובי המסים בפרט: על הפסוק החוזר ונשנה בפרשיות יציאת מצרים, "ויכבד פרעה את ליבו", אמרו חכמים (ילקוט שמעוני, רמז קעו): "משל לאריה ושועל ששטו בספינה והיה חמור עובר וגובה מכס מיושביה. אמר להם החמור: תנו לי מכס. אמר לו שועל לחמור: כמה עזין פניך. אתה יודע שמלך שבחיות עמנו, ואתה תשאל מכס? אמר לו החמור: מן המלך אני נוטל ולגנזיו אני מכניס. אמר להם הארי: קרבו לי הספינה. ויצא וטרפו לחמור ונתנו לשועל. אמר לו: סדר לי אבריו של שוטה זה. הלך השועל וסדרן. ראה לבו, נטלו ואכלו. כשבא הארי, מצא איבריו נתוחין. אמר לו: לבו של שוטה זה, היכן הוא? אמר לו: אדוני המלך, לא היה לו לב. שאם היה לו לב לא היה נוטל מכס מן המלך. אף כך פרעה הרשע: אם היה לו לב, לא היה אומר למלך מלכי המלכים 'תן לי דורון'… ועדיין היה אומר מי ה' אשר אשמע בקולו, לא ידעתי את ה' ".
לפי מדרש זה, עזות פניו של פרעה מתבטאת בכך ש"לא היה לו לב". בידו האחת, מורד הוא בריבונו הקב"ה, ועושה ככל העולה על רוחו, ובידו השנייה מבקש הוא להתהדר באצטלת שומר החוק, ולגבות מס מנתיניו.
המדרש השלישי, אולי המרחיק לכת מכולם, מגלה מה רב כוח יצירתם של חז"ל. וכך שנינו בתלמוד (סנהדרין סז, ע"ב): "ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים"… רבי עקיבא אומר: צפרדע אחת היתה, ומילאה כל ארץ מצרים. אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבא, מה לך אצל הגדה? כלה מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות, צפרדע אחת היתה, שרקה להם והם באו".
לעולם לא נדע מה טיבה של "שריקה" זו (שמא הייתה זו "שריקת בני עקיבא"?), אך על גבה, נחלקים גדולי התנאים בשאלה עד כמה ניתן "למתוח" את גבולות הטקסט והפרשנות, וללמוד גופי הלכות והליכות מוסר מכל אות ואות. ועד כדי כך גבר קול המחלוקת, שרבי אליעזר מבקש ל"השתיק", כביכול, את רבי עקיבא, מגדולי התנאים, ולהשיאו לדבר אחר: " עקיבא, מה לך אצל הגדה? כלה מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות!".
למרות "ניסיונות השתקה" מעין אלה (שמופיעים גם במקומות אחרים. ראו למשל ירושלמי תעניות ד, ה: "עקיבה, יעלו עשבים בלחייך, ועדיין בן דוד לא יבוא!"), רבי עקיבא אינו נרתע. ואולי דווקא עברו כרועה צאן עד גיל ארבעים, שלא נמנה מנעוריו עם חבורת אנ"ש-חכמים בני חכמים שגדלו בבית המדרש משחר ילדותם, לימדו שהתורה – "מורשה קהילת יעקב" היא, מסורה לכל ישראל, ואין מי שרשאי ליטול לעצמו "בעלות" עליה ולהתיימר – כאותו חמור שמן המדרש – להיות "בעל הבית" היחיד עליה, ולהציג עצמו כפרשנה המוסמך, האחד והיחיד.
(וארא תשסז)
