הלוחמים הגדולים נגד החסידות היו משוכנעים שהיא מביאה תהום בכנפיה, שהיא מסוכנת מאוד לשלשלת מסירת התורה בישראל ולנאמנות לברית המצוות עם הקב״ה. הם פעלו בדרכים עוצמתיות ביותר כדי להחרים, לאסור, להתנגד ולפרק את התנועה החדשה. כשאנו מתבוננים על כך במבט היסטורי אנו מתקשים מאוד לשפוט את התוצאות של מהלך זה. אין לנו ספק שהם טעו, ותנועת החסידות היא שהצילה רבים רבים מעזיבת עם ישראל והתבוללות, ולא זו בלבד, אלא שהעניקה דחיפה עצומה והתרוממות נפש לאומה. אך אין אנו יודעים גם מה היה מתחולל ללא המאבק נגדה, והאם באופן פרדוקסלי דווקא המאבק הזה הוא שהציל את החסידות מעצמה, ומהסכנות שהייתה יכולה להתדרדר אליהן. למעלה מכך, מעבר למאבק הישיר בין החסידות להתנגדות, ניתן לקבוע כי ה׳זוכה׳ העיקרית הייתה דווקא תנועת ההשכלה, החילון והטמיעה. המאבק המכוער שהתנהל במקומות רבים גרם לרבים לעזוב לחלוטין את תורת ישראל ואת האומה.
הלוחמים הגדולים נגד התנועה הציונית היו משוכנעים שהיא מביאה תהום בכנפיה, שהיא הסכנה הגדולה ביותר לעם ישראל, ושהיא תביא בסופו של דבר להתמוטטות חזון הגאולה והצמיחה בארץ. הם פעלו בדרכים עוצמתיות ביותר כדי להחרים, לאסור, להתנגד ולפרק את התנועה החדשה. כשאנו מתבוננים על כך במבט היסטורי אנו מתקשים לשפוט את מכלול התוצאות של מהלך זה. מחד גיסא, התנועה הציונית הצילה בחסד גבוה את עם ישראל שבאירופה – גם פיזית, ולא פחות מכך – בסוגיית הזהות למי שאיבד את אמונתו. אשרינו שזכינו בהקמת מדינת ישראל ובשותפות בה. ואף על פי כן – לעולם אין אנו מסוגלים לענות על השאלה מה היה קורה אילו לא הוקמה, ולאן היינו מתגלגלים בתולדות האומה הישראלית.
אי-הידיעה הזו אינה מצטמצמת לשתי התנועות האלה בלבד. ניתן להוסיף להן אין ספור תנועות – למן אלה שנאבקו ברמב״ם והביאו לשריפת ספריו ולטענת רבים גם לשריפת התלמוד, ועד למאבקים כנגד ההשכלה, הפמיניזם ועוד ועוד. ״יודעי הכל״ לעתים צדקו ולעתים טעו; הסובלניים – לעתים צדקו ולעתים טעו; הקנאים – לעתים צדקו ולעתים טעו, והמתונים – לעתים צדקו ולעתים טעו. קשה למצוא מדיניות אחת, תגובה רוחנית אחת, מבט אחד – שהיה תמיד נכון או תמיד לא נכון.
האם משמעות הידיעה המורכבת הזו היא שאין מקום למאבק? לזיהוי סכנות שיש להילחם נגדן? לניצול הזדמנות היסטורית? לניתוח המציאות? חס ושלום. ולו רק כי הכרעה כזו אף היא התגלתה כלא-נכונה אין ספור פעמים בהיסטוריה. אולם שתי משמעויות יש לכך: ראשונה בהן היא שהנטייה צריכה להיות כלפי תנועות מכילות ככל הניתן, בלי לאבד את זהותן, וזאת כדי להתברך מנקודות האמת שבכל המקומות. שניה בהן היא הזהירות מגאווה ושחצנות. במקום בו אכן ישנה ענווה אמיתית, והכרה כי לא כל האמת נמצאת במקום אחד, ויש חשיבות גם לתנועות ההפוכות – שם יש סיכוי גדול יותר שאנו הולכים בדרך נכונה.
(בא תשפ)
איזוהי דרך טובה שיבור לו האדם?
השארת תגובה