הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)
״לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל, אִשֵּׁי ה׳ וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן״ – בעולם שבו השוויון הפך להיות העבודה הזרה החדשה, שכל דבר נמדד רק לאורו, טוב לשוב אל מצוות התורה וללמוד ממנה תמונה עמוקה יותר של מבנה חברתי, תוך תשומת לב לכל המרכיבים שלו, ולברר מהי משמעות המבנה הזה לימינו.
כבר בספר במדבר אנו למדים על שני מפקדים שנערכו: מפקד אחד ליוצאי הצבא בישראל, ומפקד שני לצבא ה׳ המשרתים במקדש. האומה הישראלית נחלקה אפוא לשניים: הרוב עוסק בדרך הארץ של העולם, פועל במסגרתו, יוצא למלחמה כשצריך, נהנה מפירותיה (התשלום ללוחמים בימי המקרא נעשה על ידי השלל (לא ביזה !)), נוחל בארץ וכדו׳. קבוצה שניה מופקדת על הקודש, עובדת במקדש, ומשרתת את עם ישראל משם.
מעמדה של הקבוצה השנייה מרתק מאוד. ניתן לדבר בשפה של חובות וזכויות, או לחילופין בשפה של תפקוד, אך בין כך ובין כך – יש דינים מיוחדים לקבוצה זו. מחד גיסא, היא כנראה לא יוצאת למלחמה (אף שמסוגיות שונות נראה שחלק ממנה היה בשדה הקרב), ואינה משתתפת במאמץ הלאומי הפיזי, כי אם משרת בקודש. מאידך גיסא, מחברה זו נמנעים גם פירותיה של המדיניות: היא לא נוחלת בארץ, ואין לה חלק ונחלה; היא לא מקבלת את פירות המלחמה, ולא נהנית משלל המלחמה; היא לא מתברכת ממנעמי השלטון, ואסור לכוהנים להיות מלכים – חייבת להיות הפרדה מוחלטת בין שתי הרשויות. גם פרנסתה אינה מבוססת על תקציב המדינה ועל השלטון, כי אם על נאמנות עם ישראל למצוות, בין המצוות התלויות בארץ שמהוות מקור לפרנסה מן הצומח (תרומה, חלה, ביכורים, מעשר ראשון, תרומת מעשר), בין מצוות החרמים והנדרים שמעניקות מעט רכוש, ובין בהבאת קורבנות לבית ה׳, וחלוקת הבשר והעורות. ככל שמעמד המצוות בקרב עם ישראל גדול יותר, וככל שהכוהנים אינם מושחתים (כמו שלמדנו בבני עלי שהיו בני בליעל, שלדעת חז״ל הביאו לכך שאף אחד לא הגיע למשכן בגללם) – כך המשאבים העומדים לרשותם גדולים יותר. אין מעמד של ממש לכהונה בלי החיבור של האומה אליהם.
האם מציאות זו צריכה להקרין על ימינו? ניתן כמובן לומר כי כיוון שאין לנו מקדש וכהונה כראוי – אי אפשר ללמוד מכך דבר. אבל ניתן לטעון אחרת: גם אנו, כחברה, נדרשים לקיום מעמד אוצרות הקודש בתוכנו. גם לנו זו זכות גדולה להקצות חלק מסוים לתפקיד הלאומי הזה. אולם צריך לעשות את זה עם כל המרכיבים. זו אינה זכותו של כל אחד הרוצה להיפטר מהחובות הלאומיות, כי אם מבנה לאומי מצומצם כללי; יש הגבלה גם בזכויות של ״צבא הקודש״, וחלק מפרנסתם תלוי באומה ובתרומותיה למקומות הקודש, וכדו׳. בדרך זו – ממומשת רוחה של התורה גם בנסיבות החיים שלנו, על כל הצדדים שלה, וחיבור האומה והתורה, החיים והקודש, הולך ומתעצם.
(שופטים תשפ"א)
