הרב יוגב כהן
עד כה עסקנו בכלי אבחון לניהול מחלוקות בזירה האזרחית המשותפת בין הציבור הכללי לציבור הדתי והחרדי. הבהרנו כי רבות מן הסוגיות הציבוריות אינן שייכות לדין ההלכתי עצמו, אלא למדיניות ציבורית או לעיצוב הצביון. הבחנה זו מאפשרת מרחב להסכמות רחבות, למען חיים משותפים, אחדות ישראל ושמירה על זהותה היהודית של מדינתנו.
עתה אנו מבקשים להרחיב את הדיון אל זירה מורכבת נוספת: היחס לזרמים אחרים ביהדות ולבני דתות שונות החיים במדינת ישראל. במדינה ריבונית יש לברר כיצד מתעצבת המדיניות הציבורית במדינה מודרנית וכיצד נשמר צביונה היהודי של המדינה.
כך למשל עולה השאלה: מהו מעמדם של זרמים שאינם אורתודוכסיים? האם נישואיהם, גיוריהם וגירושיהם מוכרים על ידי המדינה? האם וכיצד יש להכיר בצרכיהם הדתיים השונים מן האורתודוכסיה? רק לאחרונה הורה בג״ץ למדינה לאשר הרחבת מתחם 'עזרת ישראל' בסמוך לכותל, על מנת לאפשר לזרמים שונים להתפלל כדרכם.
גם היחס לבני דתות אחרות מעלה שאלות יסוד: כיצד מדינה יהודית מודרנית יכולה להכיל ולתמוך בתושבים ובמוסדות של דתות שחלקם עבודה זרה? האם וכיצד יש לכבד את חגיהם וסמליהם במרחב הציבורי? לפני חודשים ספורים סערו הרשתות סביב הצבת קישוט נוצרי בכניסה למחלקה בבית חולים בישראל, שהוסר לאחר לחץ ציבורי. אך השאלה נותרה: האם הצבת קישוט כזה פוגעת בצביון המדינה היהודית, או שמא מדובר בביטוי אזרחי למיעוט שחי בה?
נוסף לכך, תיירות נוצרית רחבה מגיעה לישראל כדי לחוות את אמונתה הדתית באתרים הקדושים לה. כיצד צריכים רשויות המדינה ובעלי העסקים להתייחס לכך? האם מדובר בסיוע מסוים לעבודה זרה, או בהתנהלות כלכלית ותיירותית רגילה? ומה באשר לדרישות להקצאת קרקע לבניית מוסדות דת של דתות אחרות, או להקמת מקומות תפילה בשדות תעופה ובבתי חולים?
בטורים הבאים נבחן זרמים ומיעוטים שונים באופן פרטני, תוך יישום של שלוש הקטגוריות שלמדנו: הלכה, מטא-הלכה (מדיניות) וצביון.
קראים
בישראל מתגוררים כיום כ-25 אלף מבני הדת הקראית, ולהם אין להם ייחוד ומעמד דתי עצמאי מלא במדינה. רוב הקראים שעלו לישראל הגיעו ממצרים, שם התקיימה קהילה קראית גדולה במשך מאות שנים, ומקצתם מאזור קרים באירופה.
התפתחות הזרם הקראי החלה בזמן גלות בבל (המאה השמינית בקירוב), כאשר ענן בן דוד, בנו של ראש הגולה, ביסס זרם יהדות חדש־ישן שמקבל את התורה שבכתב (מלשון "מקרא") ודוחה את התורה שבעל פה ואת מסורת חכמים. במאה ה־11 היו הקראים לפחות כשליש מן העם היהודי והיוו איום משמעותי על היהדות האורתודוקסית, בין היתר באמצעות כתיבה ספרותית ענפה ודרשות פומביות, ואף תוך בקיאות רבה בתורה שבעל פה כדי לבסס את טענותיהם.
רב סעדיה גאון, שחי ופעל במצרים שבה הייתה הקהילה הקראית הגדולה ביותר, נלחם רבות בדרכם. בהמשך הגיע הרמב״ם למצרים ופעל לחיזוק מסורת ישראל מול השפעתם ולשמירה על המשך המסורת הרבנית, ובנו רבי אברהם ציין כי קהל גדול מהם התגייר וקיבל את יסודות האמונה השלמה בימיו.
במדינת ישראל המודרנית זכאים הקראים לעלות מכוח חוק השבות ולקבל אזרחות, ורובם נמנים עם הציבור הכללי. במסורת הפסיקה קיימות שתי גישות מנוגדות בהגדרתם ההלכתית:
הגישה הספרדית: הרמב״ם, בנו רבי אברהם, הרדב״ז, מהריק״ש ועד לימינו הרב עובדיה יוסף והרב מרדכי אליהו, ראו בקראים – בעיקר אלו שהתגורר במצרים – חלק מעם ישראל שטעו מאד בדרכם אך אינם דת נפרדת. לכן, כל זמן שהם לומדים ומקבלים את יסודות האמונה היהודית השלמה ("דברי חברות") – מותרים לבוא בקהל ואין לחשוש לתוקף קידושיהן וממילא לגיטיהן. בהתאם לכך, חלק מן הרבנויות בישראל מאפשרות פתיחת תיק נישואין בין יהודי/ה לקראי/ת בכפוף לעמידה בתנאים אלו.
הגישה האשכנזית: הרמ״א (אבן העזר ד) ציין שהקראים פסולי חיתון, וקיים חשש לממזרות משום שקידושיהם תקפים הלכתית ואילו גיטיהם אינם תקפים. בעקבותיו פסקו הנודע ביהודה, השדי חמד ובימינו הציץ אליעזר והרב אלישיב שאין לקבלם בקהל. יש שהוסיפו חשש להתערבבות עם גויים בעיקר מאלו שעלו מאירופה, ולכן ישנן רבנויות שאינן מאפשרות רישום לנישואין דרכן.
לאור החשש האשכנזי, הרב מרדכי אליהו התנה את התרתם לבוא בקהל לאחר בדיקה של שלושה דורות לאחור לשלילת גירושין או גיורים במשפחה, נוסף על קבלת יסודות האמונה השלמה.
yogev@yhb.org.il
