כיצד צריכים להיראות מבני השירות הציבורי?

פרשת תצוה אף היא עוסקת בהקמת המשכן. הפעם הפרשה מצווה ומפרטת על איסוף שמן לצורך הדלקת המנורה, הכנת בגדי הכהנים, ומכאן להבחנה שבין בגדי כהן גדול לבגדי כהן פשוט-הדיוט. בהמשך מסופר לנו על קרבן התמיד ומזבח הזהב.

וכאן עולה השאלה – מה טעם להפריד בין הפרשיות? למה לא לאחד את פרשיות תרומה ותצוה לפרשה אחת, שתסקור לנו את כל הציוויים על המשכן וכליו? ואם פיצלה התורה את העניין לשתי פרשיות, מה טומן בחובו המסר של הפיצול?

בפשטות ניתן לומר כי למרות הדמיון בין שתי הפרשיות, אין עניינן זהה. ובמה דברים אמורים. בעוד פרשת תרומה עוסקת במבנה החיצוני של המשכן ובכלים שמונחים בחוץ, פרשת תצווה עוסקת בפנים. פרשת תצווה עוסקת במנגנון הפנימי שאמור להשלים את המנגנון החיצוני. המנגנון הפנימי מוסב על דרך הפעלת כליי המשכן והגשמתו האידיאית של המשכן. כך למשל המנורה, עליה קראנו בפרשת תרומה, היא נהדרת, אך מהם דרכי הפעלתה וכיצד שימושה? מי מפעיל את המשכן, מה תפקידם? מה הם אמורים ללבוש? מה עושים עם מזבח הזהב? כל אלו מקבלים משמעות מרכזית בפרשת תצוה. ואולי לומר לך יותר מכל, שתכנון נכון של שרות ציבורי חייב להתמקד בשני עניינים אלו בנפרד, תוך מתן דגש ותשומת לב לחיצוניות ולמבנה מחד גיסא והתייחסות למנגנון הפנימי ולדרכי עבודתו בפרט מאידך גיסא.

הרמב"ם במורה נבוכים, כאשר הוא מניח את הרציונל להלכות בית הבחירה, הוא קובע עקרון חשוב לכל מנגנון ציבורי, וכך כותב: "כי העבודות המסורות לציבור, אם לא יתייחד כל אדם בעבודה מוגדרת יבואו לידי רשלנות וריפיון בכל". במילים פשוטות מניח הרמב"ם כי בניית שירות ציבורי יעיל מותנה בהגדרת תפקיד ברורה לכל בעל תפקיד, שכן בהיעדר האצלת סמכות מוגדרת, מסביר הרמב"ם, נגיע למצב של רפיון ואי ביצוע התפקיד, וזאת מהטעם שכל אחד יגלגל את האחריות על בעל תפקיד אחר, ולכן יש מקום להגדיר לכל בעל תפקיד מהו תפקידו. בהתאם לעקרון זה קובע הרמב"ם בהלכות בית הבחירה 15 ממונים שהיו במקדש, וכל ממונה אחראי על פקודים שמצויים תחתיו.

אושיותיו של מנגנון בירוקרטי המופעל על ידי ממונים ופקידים מונח בעצתו של יוסף לפרעה, כאשר יוסף מייעץ "יעשה פרעה ויפקד פקדים על הארץ". על משמועת העצה עומד המלבי"ם: "יפקד פקדים על הארץ, שהוא ימנה פקידים רבים תחתיו שיהיה ביניהם חלוק ההתעסקות, שכל אחד יעסוק בדבר פרטי; ועתה מפרש מה שיעשה הממונה הכולל, ומה שיעשו הפקידים הקטנים אשר יהיו תחתיו, הממונה הכולל". סמכותו של המנגנון הפקידותי נאצלת על ידי הממנה בעל הסמכות, שבכוחו להאציל מסמכויותיו, ועם האצלת סמכות זו הופכים להיות הממונים בעל הכח לפעול בשמו של הממנה, כך למשל אנו מוצאים בתשובתו של ר' שמעון בן צמח דוראן, התשב"ץ: "ואם המלך ממנה פרנסי הקהל לגבות המס, הרי כוחם ככוחו".

עקרון נוסף שמשמיע לנו, ר' משה בן יוסף טראני, המבי"ט ועניינו בחלוקת התפקידים והסמכויות בשירות הציבורי, קובע: "שום תשים עליך מלך – מלך ולא שניים, וממנו אנו למדים לשאר השררות, שדבר [=מנהיג] אחד לדור ולא שניים ואפילו יש ראוי אחר יותר ממנו". כלומר אין שני ממונים אחראים יכולים לבצע את אותו התפקיד.

המסר הבוקע מפרשת תצווה תובע מאיתנו את תשומת הלב למבנה השירות הציבורי. הקמת מנגנון בלבד אינו מספיק. מנגנון השירות הוא לב ליבו של מכונה הגדולה, אלא שתהא ייעודה ותפקידה נעלה ככל שתהיה, אם לא נדע למלא אותה בתוכן, אם לא נמנה אנשים בעלי תפקיד מוגדר שידעו להפעילה – אין כל טעם במבנה מפואר.

(תצווה-פורים תשפ"א)