הרב שי פירוןהחיים שלנו הם מסע. יש בו רגעי שיא; עלילות חיינו מגיעות לפסגות; מטלטלות אותנו. אנחנו חווים את המציאות בעומקה. ויש גם רגעים של שפל. תחושה של ריסוק איברים. פירוק טוטאלי. אלא – שאין בנו כוח לחיות חיים של שגרה. אנחנו מתאווים לרגעים של שגרה, אבל ממתינים בכיליון עיניים לסערה הבאה.
הסיפור של חיינו מצוי בטווח שבין בקיעת ים סוף, רגע שבו המים נעמדים, כמו נד נוזלים ובני ישראל הולכים ביבשה לבין " וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם". פתאום – ראיתי את השינוי הקיצוני, ניסיתי להרגיש מה עבר על האדם הפשוט: רק אמש הם חצו נהר שוצף וקוצף ובימים שאחרי – יובש. אין אפילו טיפת מים לשתות. כך, הופך שם המקום למרה.
משה צועק אל ה'. אני מניח שהצעקה נובעת לא רק מהמחסור במים, אלא גם מהשינוי הקיצוני. ממעמד שכל כולו אמונה צרופה בה', אנו עוברים לתמונת מצב שמערערת את האמונה בהשגחה הא-לוהית. תגובת ה' בהירה: "וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם".
אהובה עלי פרשנותו של האדמו"ר מאיזביצ'ה, בעל 'מי השילוח':
"אחר העסק הגדול שהיה להם בים סוף שהיו אומרים שירה, וההשגה הגדולה שהיה שם התגלות השכינה, כמו שמבואר ראתה שפחה בים כו', ואחרי זה הלכו שלשת ימים ולא השפיע להם הש"י שום התחדשות, וזה 'ולא מצאו מים', היינו שלא מצאו שום תשוקה וחשק ונפל דעתם מאוד מזה".
(לא צמא למים, אלא צמא להתרגשות, להתחדשות. כבר שלושה ימים לא קרה כלום. איך אפשר לחיות בעולם כל כך משעמם). ממשיך האדמו"ר: "'ויורהו ה' עץ' ומתרגמינן ואלפיה ה' אעא (ולימדו ה' עצה), היינו שהיה הש"י מלמד אותו עצה (כלומר ה' לא הורה לו להשליך עץ ממש. הוא נתן לו עצה, שתסייע לו להתמודד עם הצורך בשגרה של התחדשות), היינו ששלח לדעתו, שזאת השביתה והנייחא בלי שום עסק, בזה נמצא אור וטובה מהש"י מאחר שזה הוא רצונו ית' גם זה היא טובה עמוקה": (היינו, שה' שלח לו עץ = עצה: תלמד לשבות, תלמד להיות בשקט, אל תחפש כל הזמן את הסערה הבאה).
אלא שאת הפסוקים הללו חותמת ההוראה: "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ". אם יורשה לי להרחיב את דברי האדמו"ר, נבאר: שם, לימד אותנו הא-ל שחלק מהניסיון שלנו זה לחיות חיים של משמעות ברגעים משעממים. ואולי יותר מכך – כאן למדנו איזה ערך גדול יש בשביתה, בהשתקה, בנינוחות. יש רגעים בחיים שעלי ללמוד לקבל את הדברים, כפי שהם. כמו 'חוק'. אשר על כן באר רש"י: " במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת ופרה אדומה ודינין". כיצד ניתן להשוות בין מצוות שבת, שטעמיה נתבארו בהמשך, לבין פרה אדומה שטעמיה לא ידועים לנו? כיצד ניתן לכנות את השבת בשם 'חוק'?
אלא, שזו הבחינה הראשונית של השבת. יום שבו אנו מתרגלים לשבות. יום בלי סערות. יום שבו אנו מתייחסים למציאות כאל חוק, ככה, ו"אשרי העם שככה לו".
ושוב מתחדשת המחלוקת מסביב לשבת. התחבורה הציבורית, פתיחה וסגירה, בחירה וכפיה. אבל שיח תוכן המבקש להדגיש את נזקי החולין המכרסמים בשבת, המבקש להבהיר: מסכן אדם שאין לו יום אחד של שקט, של שביתה, של חוק. השבת מלמדת אתנו שלא בכל יום נבקע הים, לא כל יום הוא אירוע שיא. יש ימים שפשוט שובתים – והחיים, לא רק נמשכים אלא משתבחים. נקודה למחשבה.
(בשלח תשפ)
