הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי (עו"ד, ראשת בתי המדרש, המכללה האקדמית הרצוג)" וְעַתָּ֗ה אִם־שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמְעוּ֙ בְּקֹלִ֔י וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־בְּרִיתִ֑י וִהְיִ֨יתֶם לִ֤י סְגֻלָּה֙ מִכָּל־הָ֣עַמִּ֔ים כִּי־לִ֖י כָּל־הָאָֽרֶץ: וְאַתֶּ֧ם תִּהְיוּ־לִ֛י מַמְלֶ֥כֶת כֹּהֲנִ֖ים וְג֣וֹי קָד֑וֹשׁ … " (שמות יט, ה-ו).
ההתרגשות הגדולה מחותם הברית המשותפת, ומבחירת עם-ישראל על ידי הקב"ה מטשטשים היבט אחר: ההפליה המתרחשת במעמד זה בין ישראל לעמים. ה"מכה" הזו לגויים נרמזת בפרשת וזאת הברכה:
" וַיֹּאמַ֗ר ה' מִסִּינַ֥י בָּא֙ וְזָרַ֤ח מִשֵּׂעִיר֙ לָ֔מוֹ הוֹפִ֙יעַ֙ מֵהַ֣ר פָּארָ֔ן וְאָתָ֖ה מֵרִבְבֹ֣ת קֹ֑דֶשׁ מִֽימִינ֕וֹ אשדת אֵ֥שׁ דָּ֖ת לָֽמוֹ: אַ֚ף חֹבֵ֣ב עַמִּ֔ים כָּל־קְדֹשָׁ֖יו בְּיָדֶ֑ךָ וְהֵם֙ תֻּכּ֣וּ לְרַגְלֶ֔ךָ יִשָּׂ֖א מִדַּבְּרֹתֶֽיךָ" (דברים לג, ב-ג).
בתיאור הגעת הקב"ה מקצווי העולם כולו תולה המדרש את האגדה הידועה על כך שלפני שנתן תורה לישראל, חיזר ה' על פתחי שאר העמים לבחון אם יסכימו הם לקבל אותה. לאמור – זו אשמתם שהעדיפו אחרת, בניגוד לישראל שאמרו "נעשה ונשמע". בספר חבקוק יש הרחבה נוספת של העניין: "אֱ-ל֙וֹהַּ֙ מִתֵּימָ֣ן יָב֔וֹא וְקָד֥וֹשׁ מֵֽהַר־פָּארָ֖ן סֶ֑לָה כִּסָּ֤ה שָׁמַ֙יִם֙ הוֹד֔וֹ וּתְהִלָּת֖וֹ מָלְאָ֥ה הָאָֽרֶץ" (חבקוק, ג, ג). ההקשר לספר דברים ברור, גם כאן נזכר שיטוטו של הקב"ה בעולם, וההגעה אל הר פארן. ובפסוק ו, בהמשך, מתאר חבקוק: "עָמַ֣ד וַיְמֹ֣דֶד אֶ֗רֶץ רָאָה֙ וַיַּתֵּ֣ר גּוֹיִ֔ם…". משמע – המעמד הזה היה מעמד של התרה ושל הפקרה של אומות העולם. עד כדי כך, שבמסכת בבא קמא מובאים הפסוקים הללו כראיה וכמקור לכך שאין לגויים זכויות ממוניות, שכן הקב"ה התיר את ממונם.
הדואליות שנוצרת מקריאת הפסוקים בשמות מול הפסוקים בדברים ואף בחבקוק מציגה שתי נקודות מבט על האירוע המשמעותי ביותר בתולדות עם ישראל. מצד אחד, שמחה גדולה ועומק רוחני ושפע וברכה, ומצד שני, חורבן לשאר העולם. העובדה שאין הד לחורבן הזה בפרשת יתרו אולי נובעת מן הפרספקטיבה של אדם שחווה חוויה מעצימה. לרוב, באותם הרגעים הוא אינו שת ליבו למי שעשוי להיפגע מכל הטוב שנפל בחלקו. התבוננות במאורעות חשובים ומיוחדים בחיים מנקודת מבט חיצונית, והבנת משמעותם הרחבה אפשרית, לעיתים, רק מנקודת מבט מאוחרת.
הגמרא במסכת בבא קמא (ירושלמי ד, ג) מציגה את הקושי הזה דרך עיניהם של שני גויים-סרדיוטות שפלשו לבית המדרש, למדו בו את כל התורה, ומצאו שכולה אמת, למעט דין גזל הגוי שמותר. זוהי דרך להעברת ביקורת על הדין והצבת סימן שאלה על מידת הצדק והמוסר שבו. כאמור, הדין הוא רק הכלי המשפטי המבטא את חוסר השוויון שניתן בעולם עם מתן תורה. סיפור הסרדיוטות מלמד שלעיתים הרפלקסיה על התודעה הפנימית מתרחשת רק בעת מפגש, שיש בו הצבת מראה.
שתי דרכים להתמודדות עם האתגר.
האחת מופיעה בדמות הדעות החולקות כדעתו של ר' שמעון שגזל גוי אסור, וכדעת ר' מאיר שגוי שלמד תורה הוא ככהן גדול. זה תלוי ברצון ובבחירה האישית (וראו: ברנדס, אגדה-למעשה, ב). בה במידה גם הנביא ישעיהו רואה בתהליך הזה הפיך, כשהוא מתאר את אחרית הימים כגאולתם של כל העמים להסתופף בבית ה'.
השנייה, אינה הפעולה האקטיבית לתיקון העיוות, והיא באה באמצעות ההפנמה שהמפגש הזה עם ה"נפגע" אינו יוצר רק אי נוחות אנושית או מוסרית – פנימית וחיצונית, אלא גם מבהירה נקודות יסודיות ביותר בהוויה היהודית התורתית, של הבחנה חדה בין קודש לחול. הבחנה שאינה תלויה בהכרעה ערכית.
בכך באה לידי ביטוי ההבשלה המאוחרת של קבלת התורה: נקודת המבט הבוסרית של זכייה ומתנה הפכה לנקודת מבט בשלה, שדרכה מתבאר שהתורה היא פרספקטיבה רעיונית ומחשבתית חדשה על העולם. מסגרת היחסים שנרקמה בין הקב"ה וישראל היא מסגרת של קדושה שבה חוקי-הממון אינם במסגרת של "קח-תן", אלא חלק מיחסי אהבה. בתוך המרחב הזה, המקודש אין שייכות לגוי. אבל, במערכת הממונית התועלתנית, הוא שייך. וכך נפסק להלכה ולמעשה.
(יתרו תשפ)
