ד"ר נעמי (יפה) עיני (פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית)"… וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ, וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" (ויקרא כ"ה, י').
בשנת היובל משוחררים העבדים לבתיהם ויכולים לחזור אל אדמותיהם ואל משפחותיהם. מועד מכונן זה, ה"מאפס" כביכול את המציאות ומשיבה לנקודת מוצא בראשיתית, מהווה נקודת מפנה (ובלשון המקרא – "גאולה") בחיי הפרט, משפחתו וקהילתו.
ואולם, לצד שמחת שנת היובל וההתחלות שהיא מזמנת, הרי שבכל הנוגע לנפש, לא נכון יהיה לייחס לה מונחים של "איפוס". משקעי העבר, טובים יותר או פחות, טבועים וחרותים בנו, והשפעתם על עיצוב האישיות ועל גיבושן של תפישות עולם ואופני התנהגות, הנה עמוקה וארוכת טווח.
אם נחזור לפרשה ונתבונן באדם שנמכר או שמכר עצמו לעבדות, הרי שחייו השתנו באחת. עם מכירתו חירותו נשללה ממנו ומרכז חייו הועתק לביתה / אחוזתה של משפחה אחרת, על מנהגיה ואורחותיה, סדר יומה ומערכות היחסים האופייניות לה. עולם זה ושפתו הפכו עבור העבד, מעת שנמכר, למסגרת ההתייחסות שלו ולמציאות חלופית לחיים שהשאיר מאחוריו. סביר שלא יזכה עוד לחזות ביוצאי חלציו גדלים ומתפתחים, נכשלים ומתגברים, מתמודדים עם החיים.
באשר למשפחה שעזב, גם היא חוותה טלטלה. עם יציאת האב/ הבן לעבדות, נגזר עליה להתמודד עם חסרונו הנפשי, הפיסי, הכלכלי והחברתי. קצב החיים ותביעותיהם עִצבו אורח חיים משפחתי חדש, שאינו נסמך או תלוי בנוכחותו של הנעדר.
ואז, לאחר שנות געגוע והתמודדות, מגיעה שנת היובל… וכאורך הפרידה ועוצמת הציפיות מהמפגש, כך גודלו של האתגר.
"… וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ" – גאולת העבד ושיבתו לביתו מחייבת עבודה נפשית. לאחר שנות פרידה והסתגלות, עליו ועל משפחתו לעבור תהליך של צמצום ופינוי מקום (תכונות המיוחסות לקב"ה) שיכשיר אותם לשוב אלו אל אלו. בהשאלה, אני מוצאת דמיון בין סיטואציה כזו לשיבה של בן זוג הביתה, בתום שירות ממושך מחוצה לו.
מגורים משותפים ואיחוד מחדש, מחייבים תמרון זהיר וסבלני בין שפות והרגלים, בין משקעים וסערות רגשיות. הם מחייבים גם עין טובה והכרה בחשיבות הזוגיות והמשפחה ככלי וכיעד למימוש ערכי, רוחני ומעשי.
ועוד – כאשר יכירו בני הזוג בשלמותם כיחידים ובעובדה שלכל אחד מהם יש אחוזה – אחיזה (ושבתם איש אל אחוזתו), במחייתו ובאושרו, אזי יהיו בשלים לגאול זה את זו וגם להיגאל.
(בהר תשעט)
