הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')קבלת התורה הייתה אירוע יחיד במינו בהיסטוריה העולמית, וכדי להגיע אליו התרחשה תופעה מיוחדת במינה בתולדות ישראל: אחדות בין כולם. התורה מספרת: "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (שמות יט, ב), ורש"י מביא על כך את דברי חז"ל שהמילה "וַיִּחַן" נאמרה בלשון יחיד, כיוון שחנו "כאיש אחד בלב אחד". בני ישראל היו נתונים בין הפטיש והסדן, כשהים לפניהם ומצרים נוסע מאחוריהם. הם התפלגו לארבע כיתות שונות. הגעה לאחדות שישה שבועות מאוחר יותר היא אפוא הישג מרשים בהחלט.
ברצוני לצנן את ההתלהבות מאותה אחדות, ולהצביע על כך שהיכולת להתאחד איננה בלעדית לעם ישראל. בפרשה שעברה נחשפנו לאחדות דומה בקרב המצרים הרודפים אחרי בני ישראל. בתורה נאמר: "וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם" (יד, י), שוב בלשון יחיד, וגם שם כתב רש"י: "בלב אחד כאיש אחד". יש שהציעו הבחנות בין האחדות המצרית, לזו הישראלית, אך מסתבר יותר שכל קבוצת אנשים מסוגלת להתאחד, כשאנשיה עומדים בפני משימה שנחשבת אצלם לגדולה וחשובה, הן כשמדובר במטרה חיובית מאוד והן כשמדובר במטרה שלילית ביותר.
אחדות מושלמת מחזיקה מעמד בדרך כלל לפרק זמן מוגבל שמסתיים עם סיום המשימה. אף האחדות של מעמד הר סיני התפוגגה, לצערנו, מיד לאחריו, ורש"י ממשיך ומדייק "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל" באחדות, "אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת" (שם). רבי מאיר מפרמישלאן דייק בדברי רש"י ואמר: שדווקא החניה שלפני הר סיני היתה באחדות, אבל מאז שקיבל עם ישראל את התורה כל החניות בתרעומת ובמחלוקת, שכן מאותו שלב כל קבוצה וכל שיטה טוענת שיש לה מונופול על התורה. תהליך זה רק הולך ומחמיר בזמננו, כאשר הולכות ומתרבות מחלוקות מיותרות, התנגחויות והתנצחויות בין שומרי תורה. כל קבוצה חושבת שרק היא יודעת את הדרך הנכונה בהלכה ובהתנהלות ציבורית.
בספר מלכים (ב, ד, ט) מסופר על השונמית שאמרה על אלישע "כִּי אִישׁ אֱ-לֹהִים קָדוֹשׁ הוּא עֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד", וחז"ל הסבירו שהיא ידעה זאת מכך "שלא ראתה זבוב עובר על שולחנו" (ברכות י, ב). כיצד הזבוב הוכיח את קדושת אלישע? ר' אברהם מסטרטין פירש שזבוב הוא ראשי תיבות של "זה בכה וזה בכה". השונמית ראתה שכל המסובים על שולחנו יכלו להיות בשונות גדולה זה מזה, כל אחד מהם שמר על דעותיו, ובכל זאת ישבו כולם באחדות מסביב לשולחן אלישע. מכך הבינה שאיש קדוש הוא, המסוגל לשמר את האחדות חרף השונות.
וורט חסידי זה רחוק אמנם מפשט דברי חז"ל, אך הוא קרוב מאוד למציאות. כאשר ציבור מצליח להישאר מלוכד, למרות הבדלי גישות והשקפות, הוא עשוי לזכות להשראת קדושה, אולם בהיעדר יכולת זו, אנשים עשויים לדבר גבוהה גבוהה על עשייה לשם שמים, כשבפועל תרבה ביניהם המחלוקת; מפלגות יתפצלו לסיעות, מחצר מלוכדת יצמחו חצרות מתקוטטות, וארגונים שרוממות א-ל בגרונם, יקטלו זה את זה בחרב פיות.
בימי קדם, כמו גם במשטרים טוטליטריים בזמננו, האחדות הושגה בדרך כלל על-ידי מנהיג שליכד תחתיו את אנשיו מתוקף הסמכות ומכוח הכפייה. כך עשה פרעה מול בני ישראל, וכך עשו במאה העשרים מנהיגי הקומוניזם בברית המועצות ובסין, והנאציזם בגרמניה. הללו הכריחו את כול אזרחיהם לחשוב אותו דבר ולהתלכד סביב העקרונות והמטרות שהציב השלטון. בחברות פתוחות ומתקדמות, לעומת זאת, האחדות מושגת דווקא בעזרת היכולת להכיל את השונות.
גישה זו כבר עוצבה והוצבה מולנו בברכותיהם של יעקב ושל משה לפני פטירתם. שניהם הצביעו על הרב-גוניות של שבטי ישראל, ועודדו כל שבט לפעול לפי המגמות והכוחות המצויים בקרבו.
על המילים סביבן חנינו בשיחה זו: "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר", היה רבי משה מקוברין אומר: כנגד הר השנאה של אומות העולם, אין לישראל ברירה אלא להתאחד. הדברים בוודאי נכונים גם לחברה הישראלית של היום שניצבת מול הר של אתגרים מדיניים, ביטחוניים וחברתיים, ונדרשת להתלכד מולם כאיש אחד.
(יתרו תשפ)
