הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)פרשת השבוע מספרת על אחריותו של אדם אם פגע באחר: "וכי יריבן אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרף, ולא ימות ונפל למשכב…רק שבתו יתן ורפא ירפא" (שמות כ"א י"ט). התלמוד לומד שמפסוק זה נגזר העיקרון שרופא רשאי לרפא. "דתני דבי רבי ישמעאל ורפא ירפא, מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות" (ברכות ס' ע"א). מדוע צריכה התורה לומר לנו שרופא רשאי לרפא? רש"י ותוספות ביארו: "נתנה רשות לרופאים לרפאות, ולא אמרינן רחמנא מחי ואיהו מסי" (ב"ק פ"ע ע"א, תו"ס ד"ה שניתנה), כלומר, הייתה סברה לומר שעיסוקו של הרופא בריפוי עלול להוות סתירה לגזֵרת מלכו של עולם, שהרי הקב"ה הוא המוחץ והוא הרופא, על כן באה התורה ונתנה רשות מפורשת לעסוק ברפואה ובזה הוכיחה שאין לראות בפעולה זו משום סתירה לרצונו כביכול של הקב"ה. להלכה נפסק שלא זו בלבד שנתנה תורה רשות לרופא לרפא, אלא מצווה היא ובכלל פיקוח נפש הוא, ואם מונע עצמו, הרי זה שופך דמים (שו"ע יו"ד של"ו סעי' א'),
הימנעות מפניה לרופא בגלל הסתמכות על נס שיירפא את החולה- פסולה. החיד"א (ברכי יוסף, יו"ד של"ו ס"ק ב') מסביר זאת בשני טעמים. הראשון- יוהרה, והשני- איסור לסמוך על נס. החוזה מלובלין העיר שלרופא יש רשות רק לרפא. אין לו רשות להרים ידיים בנוגע להחלמתו של אדם, שכן אלוקים הוא המחליט על החלמתו של כל אדם.
בתלמוד מובא "דרש רמי בר חמא: כל שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, שנאמר 'חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה'" (משלי ט"ז, י"ד) (בבא בתרא קט"ז ע"א). הפסוק במשלי מדבר על מלך שכאשר עולה חמתו התוצאות יכולות להיות קטלניות. איש חכם שיודע לרצותו יכול לפייסו. בעל נימוקי יוסף (ר' יוסף בן חביבא מספרד, תלמידו של הר"ן, המאה הט"ו) כותב "דמנהג זה בצרפת, כל מי שיש לו חולה מבקש פני הרב התופס ישיבה שיברך אותו". ועל פי זה כתב הרמ"א להלכה "יש אומרים שמי שיש לו חולה בביתו ילך אצל חכם שבעיר שיבקש עליו רחמים" (יו"ד, של"ה, י').
הרב פיינשטיין כותב שהקב"ה חש לתפילת כל חכם יותר מ'לסתם אינשי', ואף שיש מדרגות בין החכמים בהתאם לחכמתם ומעשיהם. "וממילא פשוט וברור שהחכם שמבקש מי שהוא מישראל ממנו שיתפלל עבורו, מחוייב מכ"ש דכל אדם להתפלל עבורו, דהא יותר אפשר שיקבל השי"ת תפילתו". בסוף תשובתו הוא מוסיף שיסוד זה נכון לחכמים בכל הדורות. הרמ"א בספרו "דרכי משה" לאחר הבאת הדברים הנ"ל כותב: "ונראה שמזה נהגו בכל המדינות לברך החולה בבית הכנסת ולבקש עליו רחמים" (יו"ד, של"ה, ב').
לאור דברי הרמ"א הסביר הרב אליעזר יהודה וולדינברג את המנהג המקובל במקומות רבים לברך את החולה בזמן קריאת התורה: "ועולה לפי"ז בדעתי לומר דאולי הכוונה של הדרכי משה בכתבו בלשון של שמזה נהגו דר"ל דמכיון דשמעינן דנכון הדבר לילך אצל חכם שבעיר שיבקש על החולה רחמים, לכן היות שלא כל אדם יכול להנהיג את עצמו בכך לילך אצל החכם מסיבות שונות, וגם ובעיקר בכדי שלא יטרידו את החכם הטרוד בלימודו וכל צרכי העיר מוטלים עליו, משום כך הנהיגו שבמקום ההליכה התמידית אצל החכם יברכו את החולה בביהכ"נ בשעת קריאת התורה שאז הוא שעת רחמים וגם נמצאים שם כרגיל כל פני העיר והחכם בתוכם אשר מצטרפים לבקשה ועונים אמן, ויעלה זה להם כאילו דרשו פני החכם. וביותר, דמכיון שנמצאים באותה שעה עדת מתפללים וספר התורה מונחת לפני הקהל הרי מעמד קדש זה כשלעצמו נחשב לא פחות מהדרישה לפני החכם… (ציץ אליעזר", ח"ה רמת רחל, סימן י"ז).
(משפטים תשפ)
