פרופ' יובל סיני (נשיא מכללת אורות ישראל)הפעם נעסוק בענייני דיומא ונלמד מהלכות ועדת הבחירות המרכזית, הוועדה שדנה, בין השאר, בבקשות פסלות מועמדים ורשימות מועמדים לכנסת.
לקראת הבחירות לכנסת השש-עשרה, הוגשה לוועדת הבחירות המרכזית בקשה לפסילתו של ברוך מרזל. בבקשות לביטול מועמדותו, נטען כי מרזל היה פעיל מרכזי בתנועת "כך", שהשתתפותה בבחירות נפסלה במערכות בחירות קודמות, ובהמשך אף הוצאה מחוץ לחוק כארגון טרור. כמו כן נטען כי תנועת "כך" חיה וקיימת, שלא שינתה מדרכה הגזענית, וכי מרזל עודנו פעיל במסגרת התנועה. טענתו העיקרית של מרזל בפני ועדת הבחירות הייתה כי שינה את דרכיו, וכעת הוא מקבל עליו את האיסורים והמגבלות הקבועים בדין והנובעים משיטת המשטר הדמוקרטית. הוועדה החליטה לקבל את הצהרתו של מרזל ולדחות את הבקשה לפסילת מועמדותו. על החלטה זו, הוגש ערעור לבית המשפט העליון. זה דחה את הערעור ברוב דעות השופטים, ואישר את מועמדותו של מרזל. החלטת אחד משופטי ההרכב, השופט יצחק אנגלרד, לאשר את מועמדותו של מרזל, התבססה על הערכים היהודיים. וזה לשונו:
"טענתו של מר מרזל היא כי גם אם יש חומר ראיות הקושר אותו בעבר, הרחוק או הקרוב, לאידיאולוגיה גזענית, הרי הוא שינה את דרכיו וכעת הוא מקבל עליו את המגבלות הנובעות מן השיטה הדמוקרטית. לטעמי, יש לתת להצהרה מעין זאת משקל מכריע, ברוח הרעיון הנשגב בעולמה של היהדות בדבר מהות התשובה: גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם (בבלי ראש השנה, יז,ב); שמביאה רפאות לעולם (יומא, פו,א); שזדונות נעשות לו כשגגות (יומא, פו,ב); שמארכת שנותיו של אדם (שם); ועוד נאמר על התשובה כי גדולה כוחה שממלכת את בני האדם בעולם, וקושרת לבני אדם קשרים בראשיהן (אליהו רבה) ואמנם, הוראת סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת, אין מטרתה להעניש רשימה או אדם על מעשים שנעשו בעבר: פני ההוראה כולה לעתיד. החשש הוא כי האדם המועמד ינצל את מעמדו המדיני כנבחר העם למעשים הפסולים המנויים בהוראה החוקתית. והנה, אם מצהיר המועמד כי חזר בו מן ההשקפה שהביאה אותו למעשים הפסולים, הרי יש לתת להצהרה פומבית זו, כאמור, משקל מכריע. ההצהרה מושמעת באזני ציבור הבוחרים ויש בה חיוב מוסרי מבחינתו של המועמד. בנסיבות אלה, אין לפסלו, למעט מקרים חריגים שבחריגים, שבהם הוכח הוכחה מלאה כי נפשו שפת שקר ולשון רמיה".
אמנם המקורות שהובאו בידי השופט אנגלרד אינם נוגעים ישירות לשאלה הנידונה, בחירתו של אדם שחזר בו מדרכו הרעה לנבחר ציבור, אלא הם עוסקים במעלת התשובה בכלל. אך ניתן אף להביא אסמכתה ישירה להחלטתו של אנגלרד מפסקו המפורש של אחד מגדולי הפוסקים באשכנז במאה הט"ו, ר' ישראל איסרליין בעל "תרומת הדשן", שנשאל בעניין מינוי אדם שהודה שנשבע לשקר וקבע: "כך דעתי נוטה, שאין אתם רשאים להושיבו בקהל כדמבואר, אלא אם כן עשה כבר תשובה". עינינו הרואות כי חזרתו של אדם מדרכו הרעה היא תנאי לבחירתו של אדם כנבחר הציבור. יחד עם זאת, עדיין יש מקום לבירור מקיף בשאלת הדרך שתוכח בה חזרתו מדרכו הרעה: האם די בהצהרתו של המועמד? או שמא צריך ראיות חיצוניות? במקורות המשפט העברי מצאנו גדרים אחדים בעניין השפעת החזרה בתשובה על כשרותו של עבריין הפסול לעדות, ואף בתחומים משפטיים אחרים יש השפעה לחזרה בתשובה. ויש לבחון האם להחיל גדרים אלו על חזרה בתשובה הנדרשת מנבחר הציבור
(תרומה תשפ)
