הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי (עו"ד, ראשת בתי המדרש, המכללה האקדמית הרצוג)במוקד הפרשיות העוסקות במשכן עומדת הבטחתו של הקב"ה למשה "ונועדתי לך שם". אוהל מועד, כשמו כן הוא: מקום התוועדות לשכינה ולעם-ישראל באמצעות משה. המקום המיועד למפגש הפסגה הזה הוא מדויק: מעל ארון העדות, בין שני הכרובים הניצבים עליו. מידותיו של המקום קטנות עד מאוד עד שהגמרא במסכת סנהדרין (ז, א) ממשילה את הסיטואציה הזו למיטת אוהבים צרה. הגמרא מציינת שכשיש טינה בין בני הזוג גם מיטת ענק אינה מספיקה לשניהם. אולם, כשבני הזוג אוהבים, אז אפילו מיטה פצפונת מכילה את שניהם והם אינם חשים בצפיפות כלשהיא. אולי אפילו יש יתרון למיטה צרה וקטנה שבה תחושת החמימות המשותפת גדלה והקירבה עזה. וכך קובעת הגמרא "ונועדתי לך שם… ותניא: ארון תשעה וכפורת טפח… ולבסוף (כאשר פשעו וגלו) כתיב "כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי, איזה בית אשר תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי". גם לקב"ה לא נוח להצטמצם לד' אמות והוא מעדיף לשבת על כסאו בשמים והארץ מרמס לרגליו, ולא להצטמק למקום של טפח קטן במשכן. אולי זו גם משמעות המשנה המתארת את עולי הרגל הרבים המצטופפים בירושלים מבלי שיאמר אדם "צר לי המקום". בניית המשכן, לפי זה, אינה ייחוד בית לשכינה אלא בניית חדר הייחוד, בית הרעים האהובים. והתוועדות הקב"ה מבין הכרובים היא כמצוות עונה, הנקבעת כ"מועד"- מילה שבמובנה הפשוט משמשת לתיאור של קביעות והרגל.
משמעות נוספת יש למקום ההתוועדות הזה, כפי שמופיע במדרש במדבר רבה (נשא, יב).
"אמר רבי עזריה משום רבי יהודה ב"ר סימון: משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שהיתה לו בת והיה אוהבה יותר מידי. כל זמן שבתו קטנה היה מדבר עמה בפרהסיא. ראה אותה בחצר היה מדבר עמה. כיון שהגדילה ובאת לידי סימנים אמר המלך: אין זו כבודה של בתי שאהיה מדבר עמה בפרהסיא, אלא עשו לה פאפליון (=אוהל).."
השיחות הפומביות שהופכות לשיחות אינטימיות מביעות גם את המעבר למפגש פחות חשוף לעיני כל, גם למפגש מכובד יותר וכבד ראש. אך הוא גם מצביע על ההדדיות שבמפגש הזה. בעוד שכשעם ישראל היה עם צעיר, הפער בין הקב"ה ובינו היה כשל מלך ובת קטנה, בבחרותו של עם-ישראל המפגש הופך להיות בגובה העיניים, יותר "זוגי", ואינטימי. המלך אינו נזקק לצאת לקראתנו, אנו מבינים ומכירים בערך ובחשיבות המפגש מעצמנו ובאים בקביעות לבקר ולשוחח עמו. טיב השיחות ותוכנן אינו ראוי לפומביות, ובלב כמוס זיכרון אהבת הילדות התמימה והפשוטה. מנקודת מבט זו מילת "נועדתי" מתארת לא רק התוועדות והתייחדות אלא גם ייעוד, הן במובנו האישותי (כמו "ואם לבנו ייעדנה") והן במובנו העממי של המימוש והייחודיות.
בזוהר נקשרה מילת "ונועדתי" עם מושגי העדות והתעודה (תוספת ג, דף שב). שתיהן מילים הגזורות מן הלקסיקון המשפטי, זאת בניגוד לפירושים הקושרים את התיאור הזה סמנטית לתחומי הרוח והחברה (– מפגש, התוועדות).
בלשון הזוהר הופך המשכן וכל שהתרחש בו לעדות ולתעודה על קשירת הקשר בין עם-ישראל לקב"ה שנחתמה בברית התורה. בפרשנות זו מאפשר הזוהר לחוש את הדי התייחדות הקב"ה ועמו בכל עת. היפוך המשמעות ממפגש לעדות מגלה כי ברית זו כרותה לנו מרגע הייחוד וגם לאחריו – אחרי שגלתה השכינה ממקומה וחרב מקומו הראשון של המפגש הזה. במובן מסוים, החורבן הוא חלק מכלל התהליך של מיסוד מערכת היחסים. הקשר הבשיל והמריא ממקום ההתייחדות אל מחוזות של מפגש יומיומי היודע עליות ומורדות, והוא מתחזק ומתהדק לאורך כל הדרך.
(תרומה תשפ)
