פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)למרות שכיחותו, תוכן המונח "קדושה" או "מקום קדוש" אינו ברור כלל ועיקר. במהלך הדורות הוצעו לו עשרות הגדרות, שונות ומשונות, ועדיין אין אחת מהן שיכולה להגדירו במדויק, על שלל תכניו ומרכיביו. חלק מההגדרות ביקשו לתחום אותו באמצעות צווי ה"עשה" שכרוכים בו, תוך פירוט הפעולות שהופכות מקום או דבר מסוים ל"קדוש". הגדרות אחרות ביקשו להגדירו על דרך ה"לא תעשה", כלומר מאלו פעולות יש להימנע כדי להפוך אדם או דבר ל"קדוש".
בין כך ובין כך, יש ליתן את הדעת לעובדה שלמונח "מקום קדוש" יש משמעויות שונות בהקשרים שונים. כך, למשל, קברו של מת, שלפי ההלכה מטמא, עשוי להיחשב כ"מקום קדוש" בעיני העם, אך הרמב"ם, הסתייג בחריפות מהמנהג להקים מצבות מפוארות, לרבות על קברי צדיקים, או לבקרם תדיר. בעקבות חז"ל, קבע בחיבורו ש"הצדיקים, אין בונין להם נפש [=מצבה על קברותיהם], שדבריהם הם הם זכרונם. ולא יפנה אדם לבקר הקברות" (הלכות אבל ד, ד). למותר לציין, שלמרבה הפרדוקס, הכירה מדינת ישראל בקבר המיוחס לרמב"ם בטבריה כ"מקום קדוש", והוא היה למקום עליה המונית לרגל…
את הציווי המופיע בראש הפרשה, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", כבר דרשו רבים: 'בתוכו' לא נאמר, אלא 'בתוכם'. מלמד שהמשכן צריך להיות בלבו של כל יהודי. ויש בכך כדי לבטא משהו מאופיים המיוחד של המשכן והמקדש היהודיים.
בניגוד לדתות אחרות, שהמקום הקדוש עומד אצלם במוקד האמונה, והיה לעיקר, הדת היהודית אינה ממהרת לקדש מקומות. גם כאשר היא עושה כן, ומקדשת את ארץ ישראל או את ירושלים ומקום המקדש, אין היא רואה בהם תכלית כשלעצמה, אלא מקום שבאמצעותו יוכל המאמין לקבל השראה רוחנית, ולקיים מצוות שלא ניתן לקיימן במקומות אחרים. וכבר דייקו ראשונים ואחרונים במשנת כלים (א, ו), המדברת ב"עשר קדושות". המשנה אמנם מצהירה בקול גדול ש"ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות", אך אינה מסתפקת בכך ומיד מוסיפה "ומהי קדושתה? שמביאין ממנה העומר והביכורים ושתי הלחם". הווי אומר: האדם והחובה המוטלת עליו עיקר, ולא האדמה כשלעצמה, שהיא רק אמצעי וכלי לקיום המצוות.
גם אותן גישות חולקות (כגון גישותיהם של הרמב"ן, ריה"ל והרב קוק), הרואות באדמה עצמה מעין ישות של קדושה מטאפיזית, מדגישות – מעבר לחובת המקום – את חובתו של כל יהודי לבנות משכן בלבבו. היטיב לבטא זאת, רבי אלעזר אזיכרי, מחבר הפיוט "ידיד נפש", בפיוטו המרגש, "בלבבי משכן אבנה להדר כבודו, ובמשכן מזבח אשים לקרני הודו, ולנר תמיד אקח לי את אש העקדה, ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה".
המקדש היהודי הוא בראש ובראשונה מקדש נייד, משכן נישא, שיהודי צריך ליטול עמו לאשר ילך. יש בו מנורה, שאמורה להאיר את כל סביבותיה, ארון עדות שבו נמצאת התורה שאמורה להנחותו בכל דרכיו, ולעתים, למרבה הצער, גם מזבח שעליו נעקדים ערכים ורצונות.
פרשיות המקדש, המתפרשות על פני פרקים ארוכים, לא נועדו להיות מעין "הוראות שימוש" של חברה קבלנית לתכנון מקדש ואביזריו, אלא מלאכת יצירה שתכליתה השראת שכינה בלבו של כל אדם. התיאור הפלסטי של זהב, כסף ונחושת, עצי שטים ואבני שוהם, מטר כאן, חצי מטר שם, לא נועד לשם הקצאת דיור של קבע להומלס, חסר בית. יש בו תביעה, קריאה ואתגר, לכל אדם באשר הוא, שלא יחשוב שמקדש ה' נמצא רק בהר מרוחק, שאליו עולים פעם או פעמיים בשנה.
מקדש ה' נמצא – או צריך להימצא – בתוכו של כל יהודי. כאן ועכשיו, בכל יום, בכל עת ובכל שעה, והוא מחייב כל אדם מישראל לעמול על שמירתו, לטפחו ולשכללו, ולהתנהג כראוי כדי שיהא ראוי להיות מקום להשראת השכינה.
תרומה תשס"ו
