חבר היה לי, ראובן שמו, חסיד ברסלב ברמ"ח ושס"ה. נמרץ ומלא חדוות חיים, ג'ינג'י אמתי, כזה שלא נח לרגע. כבן שלושים ושמונה סגר את עיניו, לא לפני שהתפלל שחרית, כשכל נשימה היא מלחמה עבורו, ונטמן בהר הזיתים עם דמדומי חמה של ערב שבת לפני כשלושה שבועות.
ב"שבעה" פניתי באקראי ליהודי צעיר שהגיע לנחם, ספר לי משהו על ראובן, ביקשתי. לא הייתי חבר טוב שלו, ענה אותו יהודי, אבל כשהגעתי לבית הכנסת לראשונה, מאות מתפללים, שמכירים זה את זה, הוא זה שניגש אלי מבלי להסס, האיר לי פנים, שאל לשמי וקבלני ב'ברוך הבא' לבבי. אני לא היחיד, עוד יכולים להעיד שמי ששבר ראשון את מחסום הזרות עבורם היה ראובן. יותר מזה אגיד לכם, כך אמר, לפני כמה שבועות נולד לי בן, ובליל שבת היה אצלי "שלום זכר" כנהוג. ראובן כבר היה 'בסוף', התקשה בכל תנועה, ויכול היה לצאת מביתו רק עם מלווה וכסא גלגלים. בשבת הוא ניגש אלי להתנצל שלא הגיע "רציתי לבוא, ואז הגיעו חברים לביתי לבקר אותי, מתנצל שלא באתי". אתה מבין? הוא אומר, לא היינו חברים טובים או בקשר מסוג כזה שמחייב הגעה לשמחה שלי, אבל הוא הרגיש צורך להגיד לי כמה רצה לבוא על אף מצבו. הוא היה "מענטש" אמתי…
***
בראש חודש אדר, שלושה ימים לפני שיצאה נשמתו הגעתי לבקרו. הוא שכב במיטתו, לא זז, בקושי דיבר, בקושי הגיב, רק ביקש שאנגן לו "מן המיצר", ותוך כדי כך נרדם. רק ב"שבעה" סיפר לי אחיו, כי באותו הערב אמר לו ראובן "מרדכי ביקר אצלי היום, כואב לי שלא מספיק התייחסתי"…
לא באתי להספיד פה חבר, כי אם לשתף במחשבות ובהרהורי ליבי.
בזמני קיצון, במצבים שהם על פי תהום, מתגלה באופן בהיר מה חשוב ומה פחות, מה הוא רצונו הפנימי של האדם ומה מיותר בעיניו. סדרי העדיפויות משתנים, חשבונות שונים נעלמים, ציניות אינה תופסת מקום עוד, ורק רצון פנימי הוא אשר נשאר לנו להיאחז בו. כך ראיתי גם בביקורים מוקדמים יותר, שמה שעניין פעם והיה נושא לשיחה, כבר לא תופס מקום, כבר לא מספיק חשוב בכדי לדבר עליו. ואילו דברים פשוטים, ואולי מובנים מאליהם, עומדים בפרונט, במרכז הבמה. פתאום כל חיבוק של ילד מקבל משמעות, וערכים כמו משפחה, אכפתיות, עבודת ה', ואהבת חברים, נוכחים בחדר העטוף בחרדת קודש. פתאום מה שחשוב ויקר זה 'להיות מענטש'.
***
כולנו מצויים כעת בסיטואציה שבה מבקשים מאיתנו למעט במה שלא "חיוני". במידה רבה יש פה הזדמנות לשיעור בסדרי עדיפויות, מה אני רוצה באמת, כשדברים שהיו נראים הכרחיים נדחקים אל מחוץ לזירה.
אנו מתפללים שלא נגיע חלילה לתרחישי קצה, ושהשגרה הטובה תשוב אלינו, ומי יתן שלתוכה ניצוק תוכן רענן מתוך תקופה המאתגרת אותנו בחשיבה מחדש.
(ויקה"פ תשפ)