מרדכי גרנביץ
מערכות היחסים שלנו, תמיד לב פועם בהן? הורות, זוגיות, תפילה, חברות. הן אף פעם לא מתות?
כשהגיע בנו לגיל חינוך הוא רצה לשלוח אותו לחיידר, אבל בפריז של תחילת שנות השמונים אין חיידר חסידי והאופציות הן לעבור ל'אקס לה בן' או לחלופין לאנטוורפן. שתי האופציות לא פשוטות וכרוכות במעבר דירה משמעותי. בצר לו הוא מחליט לנסוע לניו יורק אל חצרו של הרבי מליובאוויטש. הוא אפילו לא תכנן לשאול משהו, רק הרגיש שהוא רוצה להיות שם לפני שיחליט. לפעמים אתה צריך לפגוש נוף אחר, לראות משהו אמתי, ואז לקבל החלטה…
כשנכנס ל"יחידות" שאל אותו הרבי בצרפתית במבטא רוסי לאיזה זרם הוא משוייך? הוא ענה לרבי שהוא ברסלבר.
"בפריז?!" מתפלא הרבי. והוא עונה לו "כן, האור של רבי נחמן מתפשט אט אט".
"אבל כדאי להתקרב לרבי חי", ענה לו הרבי.
-"עד שגליתי את רבי נחמן חשבתי שאני אדם מת, ומאז שפגשתי את כתביו הם מחיים אותי מיום ליום, וכי זה רבי מת?!".
הרבי חייך וענה לו: "אתה חסיד אמתי. הישאר בפריז, ממך עוד יראו וילמדו".
***
פעם, במפגש חברים, דברנו על סוגים שונים ורבדים שונים של חיים. גם חיי אומללות הם חיים, מהו הדבר החמקמק הזה המכונה חיים? פיזית: לב פועם, מוח מתפקד, מערכת עצבים. ובתכלס' – מה?
מערכות היחסים שלנו, תמיד לב פועם בהן? הורות, זוגיות, תפילה, חברות. הן אף פעם לא מתות?
הנחת היסוד בסיפור המופלא בו פתחתי – ששמעתיו מכלי ראשון, מאותו ילד שלגביו היתה ההתלבטות- שחיים הם דבר מדבק. החי נושא את עצמו ואינו זקוק בהכרח דוקא לנדוד ולבקש סביבה שתתאים לו, לעתים הסביבה תענה מאליה ללבו הפועם. כולנו חפצי חיים הרי, ואם נחוש אותם לרגע במחיצת מישהו או משהו, כנראה שכבר לא נרצה לעזוב.
***
בשנת תש"ז הגיש חסיד בשם ר' זאנוויל מהעיר לבוב בקשה לרכוש שטח המיועד לבניה. השטח היה פינה קטנה בבית העלמין של אומן שהופגז במלחמה. הבקשה הוגשה על שם גר צדק בשם מיכל כדי שלא לעורר חשד. הוא בונה בית קטן והוא מקפיד שהקיר החיצוני של הבית יהיה בדיוק היכן שמתחיל קברו של רבי נחמן, הרי אף אחד לא יבנה צמוד לחלונות.
אבל איך מסמנים את ה"ציון" בלי להזמין שאלות של השלטונות? הוא סולל שביל בטון צמוד לקיר הבית ואינו מוביל לשום מקום, ובין החסידים עובר בלחישה המיקום המדוייק, קצה החלון השני באותה חצר נידחת, כשאתה עומד על שביל לשום מקום.
***
מידי תקופה מתפרסמים נתונים על נשירה ומתעורר פולמוס גדול ואכפתי, תובנות איך עוצרים את הסחף.
דיונים על חינוך זה תמיד מבורך, אבל חשוב גם לזכור שסטטיסטיקות לא יודעות לפענח געגוע בוער או חיפוש נוקב, סטטיסטיקות עסוקות במספרים מוחלטים, אתה במקום שרצינו שתהיה? או שחצית את הגדר? ומאה חמישים אלף (כך קבעה הלישכה) מהלכים בשבילים אל הלא נודע, מבקשים להם חיים, מבקשים מקום. לא מקום על המפה, מקום להיות בו, להיות. מה שאתה לא תמיד יכול כשאתה במעקב מדוקדק של הסטטיסטיקה.
אני חושב על החסיד מפריז, שהוא כבר זכרונו לברכה, ומתבערת לבו של הבן שלו – למדתי חיים אמתיים מה הם ועד כמה הם נוגעים.
ועוד אני חושב על כך שאם השביל שלך מוביל אותך לשום מקום, אולי הוא הוא המקום…
(כי תבוא תשפ"א)
