דקה אחת

התקשרתי לסלקום להחליף אמצעי תשלום. עונה לי נציגה ושואלת מה אפשר לעזור?
עניתי לה שאני רוצה להחליף אמצעי תשלום.
"שניונת" ענתה לי ונעלמה במרחב. בגלל שהייתי בעברי נציג שירות, אני יודע להריח את המתקשים כמו כריש שמריח דם.
אני מחכה. ממתין. הדקות עוברות. אחרי שלוש דקות אני פולט לנייד:
"הלו?".
"שניונת" היא עונה לי שוב. כלומר אפילו לא שניה. רק שניונת ואני איתך. ושוב הדקות עוברות. ואני כבר מריץ לי בראש את מגוון התגובות שהייתי יכול להגיד לה עכשיו:
'תעשי לי טובה ותעבירי אותי לנציג שמבין עניין','או 'לא התכוונתי לבנות מחדש את סלקום אני רק רוצה לעדכן אמצעי תשלום'
ויש גם את ה'סליחה אני אמתין כאן עוד הרבה זמן?'.
רק שאז נכנסתי לנעליים שלה וחשבתי איך החוויה המפחידה הזו נראית מהצד שלה:
המנהל שלה יכול לעבור כל רגע ולראות שהיא נמצאת בשיחה עם לקוח יותר מ-10 דקות ואז לגלות שהיא לא שולטת כמו שצריך בהחלפת אמצעי תשלום. הגילוי הזה יכול להסתיים בשיחת נזיפה ואם זה קורה כמה פעמים גם בפיטורין.
כלומר, שם המשחק הוא לא כמה זמן ייקח לאבינועם להחליף אמצעי תשלום אלא איך עושים חסד ועוזרים לנציגה שנקלעה לעסק ביש ואין לה שמץ של מושג איך להחליף אמצעי תשלום.
והדקות עוברות ואני יושב שם ושותק והיא שחררה לי עוד:
"רק שניונת" אחד לאוויר ואני כולי חדור במשימה שלי:
לא להלחיץ אותה יותר.
וחשבתי כמה טוב העולם שלנו היה נראה אם רק היינו מסוגלים לפרגן לאלו שקשה להם עוד רגע של חסד. בנחת. בלי להלחיץ אותם.
אני מכיר את זה מצוין גם מהצד השני כאשר אני נתקע עם איזו מילה שלא יוצאת לי כמו שצריך ואז הנציגה ישר אומרת לי: "הלו? הלו???"
תירגעי גברת, תנשמי. אני כאן. לא הלכתי לשום מקום. זה רק שאני קצת מתקשה, או כמו שאמר לי פעם מוכר בחנות: "דבר צפוף" והפתיל שלי נשרף כי מה לעזאזל נסגר איתך שאתה מרשה לעצמך לדבר ככה עם לקוח.
אז בפעם הבאה שתתקשרו לסלקום אורנג' או פלפון והנציג שם יתמהמה ולא ישר ייתן לכם את השירות כמו שהייתם רוצים או שאתם חושבים שמגיע לכם, תנשמו רגע ותחשבו שאולי בכלל שם המשחק הוא: איך אנחנו בכל זאת מצליחים להפוך את העולם שלנו לטוב יותר ולהישאר רגועים.
לפעמים ההבדל בין עולם רע לעולם טוב הוא אינו אלא דקה אחת בלבד.
(שופטים תשפ)