מרים סמואל
הנשים היו פעילות מאוד במלאכת המשכן הן בהבאת החומרים והן במלאכה עצמה: "כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה…", "וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ… וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים". וכאשר הנדבות למשכן עלו על כל המצופה, משה פנה גם אל הנשים: "וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ".
הנשים הצובאות הן אלו שהביאו תרומה למשכן, משהו היקר לליבן מאוד. אונקלוס (בתרגום לעברית): "ועשה את הכיור נחושת ואת כנו נחושת במראות הנשים שבאות להתפלל בפתח המשכן…". לפיכך נבין שהנשים היו צובאות על המשכן, כשהיו באות להתפלל שם.
בתרגום המיוחס לכתר יונתן: "ויעשׂ את הכיור של נחושת ואת בסיסו של נחושת מִן מראות נחושת נשים צנועות, ובעת שבאות להִתפלל בפתח אהל מועד, היו עומדות על קרבן דמיהן, ומשבחות ומודות, ושבות לבעליהן ויולדות בנים צדיקים …".
הרמב"ן מצטרף לדעה זו: "הנשים האלה עובדות ה', וסרו מתאות זה העולם, ונתנו מראותיהן נדבה, ובאות בכל יום ויום אל פתח אהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצות….נאספות ובאות צבאות צבאות… והן קבלו כן עליהם בשמחה והתנדבו לתת בו כל מראותיהן". וכך סובר גם האבן עזרא "וטעם הצובאות, כי משפט כל הנשים להתייפות, לראות פניהם בכל בקר במראות נחשת או זכוכית, לתקן הפארים שעל ראשיהם… כי מנהג ישראל היה כמנהג ישמעאל עד היום. והנה היו בישראל נשים עובדות ה' שסרו מתאוות זה העולם, ונתנו מראותיהן נדבה, כי אין להם צורך עוד להתייפות. רק באות יום יום אל פתח האהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצות. וזהו אשר צבאו פתח אהל מועד, כי היו רבות".
רש"י מפרש שהנשים הביאו את מראותיהן ומשה הסתייג מלקבלן, עד שקיבל ציווי מפורש מהקב"ה:"בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן. והיה מואס משה בהן מפני שעשויים ליצר הרע, אמר לו הקב"ה: קבל! כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים". מדרש תנחומא מפרט: "בשעה שהיו ישראל בעבודת פרך במצרים, גזר עליהם פרעה שלא יהיו ישנים בבתיהן, שלא יהיו משמשין מטותיהן. אמר רבי שמעון בר חלפתא: מהו היו בנות ישראל עושות? יורדות לשאוב מים מן היאור, והקב"ה היה מזמין להם דגים קטנים בתוך כדיהן, והן מוכרות ומבשלות מהן, ולוקחות מהן יין, והולכות לשדה ומאכילות את בעליהן שם שנאמר: 'בכל עבודה בשדה'. משהיו אוכלין ושותין, נוטלות המראות, ומביטות בהן עם בעליהן. זאת אומרת: 'אני נאה ממך', וזה אומר: 'אני נאה ממך', ומתוך כך היו מרגילין עצמן לידי תאווה, ופרין ורבין, והקב"ה פוקדן לאלתר".
עד כדי כך הסתייג משה, שבמדרש תנחומא נאמר ש"כשראה משה אותן המראות זעף בהן, אמר להם לישראל: טולו מקלות ושברו שוקיהן של אלו, המראות למה הן צריכין? א"ל הקב"ה למשה: משה, על אלו אתה מבזה? המראות האלו הן העמידו כל הצבאות הללו במצרים! טול מהן ועשה מהן כיור נחשת וכנו לכהנים, שממנו יהיו מתקדשין הכהנים, שנאמר 'וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד', באותן המראות שהעמידו את כל הצבאות האלה".
מדוע עשו ממראות אלו דווקא את הכיור? אומר המדרש רבה: "'ולקח הכהן מים קדושים' – אין מים קדושים אלא שנתקדשו בכלי – ואלו הן מי כיור. ולמה היו המים מן הכיור? לפי שהכיור לא נעשה אלא מן מראות הנשים, … אותן נשים שאמרו: הא-לוקים מעיד עלינו שיצאנו טהורות ממצרים, כשבא משה לעשות כיור, אמר לו הא-לוקים: 'באותן המראות עשֵה אותו, שלא נעשו לשם זנות, והימנו תהיינה בנותיהן נבדקות אם טהורות הם כאמותיהן'.
כלומר, מטרת הכיור הוא להעיד על הנשים שבעליהן חשדו בהן, הנה, אלו טהורות וצדקניות כאמותיהן במצרים, שממראותיהן עשוי הכיור. ועל כך אומר הרב שמשון רפאל הירש: "בדרך כלל מן הנמנע למסור כלי הדיוט למלאכת גבוה ללא שינוי צורה, אולם נראה שכאן נעשה הדבר כיוצא מן הכלל, משום הרעיון המוסרי העמוק שבא בו לידי ביטוי".
בילקוט דוד [שחיבר דוד חלפן הלוי מהעיר בוטשאש [1848-1930] בשנת תרפ"ז מסביר שמשה עשה את הכיור וכנו במראות הללו, כדי שהנשים הצובאות יוכלו לראות דרך המראות, את עבודת הקורבנות הנעשית במשכן, מאחר ולא הורשו להיכנס פנימה, בשל גדרי צניעות. לפי זה בא פסוקנו לספר על טכניקה מיוחדת שהופעלה במשכן, כדי לספק את רצונן של הנשים לחזות בעבודת המשכן, ולצורך כך נתרמו המראות. בכך גם תשובה לשאלה מדוע להכנת הכיור שעמד בפתח אוהל מועד ולא בתוך המשכן, נצרכו מראות דווקא.
אותן הנשים שסירבו להפוך את עדי החופה שלהן לעגל זהב, הן אלה הנשים הצדקניות שבזכותן יצאו בני ישראל ממצרים, אותן הנשים שסירבו לשאת ראש ולשוב למצרים, אותן נשים ששמרו על בעליהן מלבוא במחלוקת שאינן לשם שמיים – הן הן הנשים שצבאו על דלתות אהל מועד, יום יום ובאמונתן הטבעית והפשוטה, בעקשות ובהתמדה, בנו את משכן ה'.
(ויקה"פ תשעה)
הנשים הצובאות
השארת תגובה