מרדכי גרנביץמעשה באדם שהיה אוהב מאד את רכבו החדש והנוצץ. יום אחד הוא שם לב שהרכב שלו מטונף בבוץ. תכף ומיד החל לנקות ולקרצף. אמנם אחר כמה שעות שהוא מקרצף ומזיע, הרכב עדיין מלא בבוץ, והוא ממשיך כיוון שהחליט שלא לנוח עד שהרכב יהיה נקי ויפה. אחד השכנים עבר לידו וביקש ממנו בעדינות שיעצור רגע, אולם מיודענו רוטן כשגבו מופנה: אתה לא רואה שהרכב שלי מלא בבוץ? יש לך מושג איזו סכנה זאת לנסוע עם שמשה שאינה נקיה? אני עובד כבר כמה שעות על משהו יקר כל כך ללבי ואתה בא ומפריע? והוא ממשיך לנקות ולנקות, לקרצף עם סבון ולהזיע, עד עצם היום הזה…
אם רק היה מסכים לעצור לרגע אחד ולהסתכל סביבו, אולי היה רואה את הבן שלו יושב וזורק בוץ ללא הפסקה. ויתכן כי במקום לכלות זמנו – היה מבקש מהבן לעצור ויושב אתו בכדי לבדוק מה קורה פה, ומה גורם לו לכך.
הסיפור הזה כמובן לא היה ולא נברא, אבל הוא קורה כל רגע. האדם מצוי במרוץ החיים, הוא צריך להתפרנס, למלא משימות רבות, ואפילו לעבוד את השם. לעיתים היום שלנו נראה כמו טבלת הספקים שצריך למלא, וכך גם ההצלחות והכישלונות קשורים להשגת יעדים שהצבנו, וכיבוש מטרות. הצבת מטרות זה מצויין, אבל כדאי לשים לב שזה לא נועל אותנו. אני כל כך להוט אל המטרה שיכול להיות שאני לא שם לב, כמו אותו אבא שעסק בניקוי הרכב…
החיים עצמם הם דינמיים, משתנים, מזמנים לנו אתגרים לא צפויים והקב"ה מדבר אלינו דרכם. אם אדם ננעל על מתווה מסויים איך להגיע למטרה, הוא עלול לפספס את מה שנמצא לפעמים ממש מולו, מרוב לחץ, מרוב להיטות אל היעד.
כמו שבזוגיות אם אדם לא יהיה פתוח להקשיב לאשתו באמת, לא יעזרו עצות ופטנטים, והקשבה זה אומר שאני באמת מסכים לעצור ולשים לרגע בצד מה שידעתי וחשבתי, אחרת זה לא יעבוד, לא אוכל להתקדם. כך בכל תחום שיש בו מערכת יחסים חיה, עם הבורא, עם עצמי, עם המציאות…
אלול מביא בכנפיו דיבורים על חשבון נפש, אבל אולי הוא דווקא הזדמנות להסכים לעצור. להפסיק רגע "לקרצף את האוטו" בלחץ, לקחת נשימה, ולהסתכל מחדש על החיים שלי. אולי אגלה רבדים חדשים ברגע שרק אסכים לשמוע
(כי תבא תשפ)
