על המר, המתוק והעץ

אחרי הנסים הגדולים במצרים והנסים העצומים על ים סוף, אחרי השירה המרוממת, והאמונה בה' ובמשה עבדו, מתחילה שגרת הנדודים המתישה, ואיתה – תלונות. אחרי שלושה ימים במדבר מבלי למצוא מים, מגיעים ישראל סוף סוף למקום מים, אך מגלים כי המים מרים.
משה צועק אל ה' והקב"ה מורה לו מה לעשות: "ויורהו ה' עץ, וישלך אל המים, וימתקו המים".
דעות שונות במדרש יש ביחס לשאלה מה היה אותו העץ (בדומה לדיון על עץ הדעת), אך הנחת יסוד אחת משותפת למרבית הדעות: העץ היה מר, וצורת התיקון הייתה של מר במר. הנחה מפורסמת זו אינה מצויה בפשט, אלא בדברי חז"ל בלבד. מהו מקורה? פעמים רבות כאשר המדרש מפתיע עם פרשנות שלכאורה אין לה יסוד בכתוב, יש לחפש את מקור ההשראה של חז"ל בסיפור מקראי דומה. כך גם כאן, ומי שיעיין היטב בדברי חז"ל, לא יצטרך לזכור את התנ"ך בעל-פה לשם כך:
"כיוצא בו אתה אומר: 'ויצא אל מוצא המים וישלך שם מעט מלח ויאמר כה אמר ה'" וגו' (מ"ב ב כא) והלא מים יפין כיון שנותנין לתוכן מלח, מיד הן מבאישין, הא כיצד? נותן דבר המתכיל לדבר המתאכיל (נ"א: דבר המחבל לתוך דבר המחבל) כדי לעשות נס" (מכילתא דרשב"י טו).
המדרש שולח אותנו אל סיפורם של אלישע ואנשי יריחו בספר מלכים ב (ב: יט-כב) "וַיֹּ֨אמְר֜וּ אַנְשֵׁ֤י הָעִיר֙ אֶל־אֱלִישָׁ֔ע הִנֵּה־נָ֞א מוֹשַׁ֤ב הָעִיר֙ ט֔וֹב כַּאֲשֶׁ֥ר אֲדֹנִ֖י רֹאֶ֑ה וְהַמַּ֥יִם רָעִ֖ים וְהָאָ֥רֶץ מְשַׁכָּֽלֶת: וַיֹּ֗אמֶר קְחוּ־לִי֙ צְלֹחִ֣ית חֲדָשָׁ֔ה וְשִׂ֥ימוּ שָׁ֖ם מֶ֑לַח וַיִּקְח֖וּ אֵלָֽיו: וַיֵּצֵא֙ אֶל־מוֹצָ֣א הַמַּ֔יִם וַיַּשְׁלֶךְ־שָׁ֖ם מֶ֑לַח וַיֹּ֜אמֶר כֹּֽה־אָמַ֣ר ה' רִפִּ֙אתִי֙ לַמַּ֣יִם הָאֵ֔לֶּה לֹֽא־יִהְיֶ֥ה מִשָּׁ֛ם ע֖וֹד מָ֥וֶת וּמְשַׁכָּֽלֶת: וַיֵּרָפ֣וּ הַמַּ֔יִם עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּדְבַ֥ר אֱלִישָׁ֖ע אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר".
לרוב מים מלוחים (ובפרט באזור יריחו) אינם ראויים לשתייה, כי אם מי מוות. כאן, מרפא אלישע את המים דווקא באמצעות מלח. הדמיון בין הסיפורים הוא כנראה שגורם לחז"ל לראות את העץ כפועל על פי עיקרון דומה. גם נס יש כאן וגם עיקרון רוחני: לפעמים המשאבים הדרושים לריפוי באים דווקא מתוך המצוקה והקושי, ולא מתוך מציאות חיצונית ומתוקה, שכרגע זרה ורחוקה מדי מן הבעיה.
ומה היה אותו עץ מר?
"ר' יהושע אומר זה עץ של ערבה, ר' אלעזר המודעי אומר זה עץ שלזית – אין לך מר יותר מזית, ר' נתן בן יוסף אומר זה עץ שלקדרוס, ויש אומרין אף עיקרי תאנה ועיקרי רמון" (שם).
הערבה היא עץ מר, ואף גדלה על המים, הזית – הוא העץ המר ביותר. עצים נוספים משבעת המינים, רימון ותאנה – מתוקים בפני עצמם, אך השורש שלהם (עיקר שלהם) מר עד מאוד.
כלומר, מבטאים בעצמם את העיקרון של מר שמוציא מתוק.
נוסח אחר במדרש מדבר על עץ הרדופני – ההרדוף המר והרעיל, ועל עץ קתרוס – סוג של ארז.
ומהו עץ קדרוס? עצי גופר.
בהמשך המכילתא דעה נוספת: "דורשי רשומות אומרין: הורהו דברי תורה שמשולין בעץ. שנאמר: עץ חיים היא למחזיקים בה" (מש' ג יח).
דרשה זו מבוססת לא רק על המשמעות המטפורית של 'עץ' כפי שהיא מופיעה בספר משלי, ולא רק על המילה 'ויורהו' שיש בה לשון הוראה ולימוד, אלא גם על המשך הפסוק: "שָׁ֣ם שָׂ֥ם ל֛וֹ חֹ֥ק וּמִשְׁפָּ֖ט וְשָׁ֥ם נִסָּֽהוּ", ומבארת למעשה מחדש את הקשר שבין שני חלקי הפסוק: העץ, התורה, החוק והמשפט – חד הם, והם שממתיקים לאדם את המים שמהם הוא שותה, והרי אין מים אלא תורה.
(בשלח תשעט)