"אהלן וסהלן שטוקהולם"

אין קתרזיס יותר מפואר מיציאה משעבוד לחירות. כל סרט טוב ומשובח יגיש בפינלה שלו קריעת ים סוף מתוזמרת היטב, מלאה בפירוטכניקה מרשימה וסאונדטראק מרגש עד דמעות, והמצלמה תעבור בשוטים ארוכים של הילוך איטי, תראה כיצד הגיבור/ה או הגיבורים חוצים את הים ועוברים ביבשה לעבר השקיעה האינסופית.
בין אם זה אסיר שברח מכלא אלקטרז, אישה מוכה בגילומה של ניקול קידמן שהצליחה להימלט מידי בעלה, או חבורת נערים פוחזים בתוך מטריקס משוגע שניצלים מציפורניה של מפלצת מטורפת… כל סרט ו"קריעת ים סוף" שלו.
אבל מה קורה אחרי שהכתוביות עולות, כשהסרט נגמר והגיבור נותר עם החופש שלו? שם מתחילים לבקוע סדקים של בלבול, געגוע והמון שאלות.
מה קורה כשאותו אסיר יוצא לחופשי בלי קצינת מבחן, מנסה להשיג עבודה ולא מצליח ומגלה שאהובתו נישאה לגבר אחר והם מגדלים את שלושת הילדים שיכלו להיות שלו…?
לפתע עולה בו המחשבה שאולי היה קל ופשוט יותר בין כותלי הכלא…
מה קורה לניקול החבוטה שברחה למקלט לנשים מוכות, ובעלה מחכה בכל יום עם פרחים ודמעות ומבקש סליחה ומתחנן שתחזור, והילדים בוכים "רוצים לאבא"? הלב שלה מתחיל להתבלבל, והיא חושבת על זה שבין הסטירות היו להם שנים נפלאות, ועכשיו אין לה אף אחד, ואולי אם תנסה שוב, ותהיה ממש טובה, הוא לא ירביץ לה יותר, וכולם יחיו באושר ועושר עד עצם היום הבא.
ומה עם אותם פרחחים שחוזרים הביתה, לטלוויזיה המשעממת ולאמא שמכריחה אותם להכין שעורי בית? לפתע נולד בהם געגוע עז לאדרנלין ולחוויות ולחבורה שנלחמה במפלצת. ומה קורה לבני ישראל שעברו ביבשה בתוך ים סוער והגיעו למדבר, בלי תנאים ובלי חוקים, עם קצת מן מהשמיים ומנהיג מגמגם? הם מתחילים להיזכר בימים הטובים במצרים העליזה, בבצל ובשום ובאבטיחים הבשלים שהיו שם בשפע ושוכחים את השעבוד והמכות…
קשה להתרגל לשגרה חדשה.
אבל, לא צריך ללכת רחוק. היציאה משעבוד לחירות לא מופיעה רק בסרטים או בתנ"ך, כל אחד ואחת חווים את זה לפחות פעם בחיים. מי שיוצא לפנסיה ולא צריך להעביר כרטיס כל יום ב-8.00 במשרד, הורים שכל ילדיהם עזבו את הקן וכעת הם לבד בחופש בלתי נגמר.
עד כמה שזה נשמע הזוי, לפעמים החופש הוא מתנה מסוכנת. צריך להיערך אליו, לדעת איך להתנהל בתוך החלל העצום שנוצר.
ויש אנשים שפתאום מרגישים רצון לחזור אחורה, לשעבוד, לתחושה החזקה ש'זקוקים לי, אני חשוב, יש לי תפקיד'.
לא סתם הומצא שם מכובד לסינדרום הידוע שבו השבוי או השבויה מתאהבים בכולא, "סינדרום שטוקהולם".
הזוי? לא כל כך. החיים מלאי אניגמות ושאלות.
בני ישראל סבלו במצרים, ברחו על כל כליהם וטפיהם, והגיעו למדבר, אחרי נס משודרג שארע להם, ובאמת הם חוו חופש גדול, גדול מדי, פתאום השאירו אותם ללא גבולות.
לא סתם הפסיכולוגים אומרים ש"גבולות" זה דבר חשוב מאד להתפתחות הילד.
אנשים צריכים גבולות. אולי כדי לפרוץ אותם לפעמים, אבל הם צריכים שלד, עמוד שידרה.
כשבני ישראל הגיעו לפתע למדבר הענק והצחיח, שמחו, שרו ורקדו… אבל מה קרה להם אחר כך? עד שהם קיבלו גבולות חדשים, עד שמשה ירד עם לוחות הברית… מה קרה כשהם התחילו להתגעגע למצרים? לכולאים שלהם? לשגרה שהייתה מוכרת להם כל כך טוב?
אז את זה לא מראים לנו בסרט שנקרא:
"ובני ישראל עברו ביבשה"
אבל על זה עוד ידובר… בפרקים הבאים בפרשה החדשה.
(בשלח תשעט)