בימים שבהם רבים מתופשי התורה והמדברים בשמה מבקשים לזלזל בכבודה של מלכות, לכפור במרותה ולהתריס נגד סמכותה, ראוי לנו כי נשוב ונזכיר משנתם של חכמים הראשונים. למרות הסתייגותם הרבה ממעשים רבים של המלכות – ויש לזכור ולהזכיר שאותה מלכות, שלא כבימינו, מלכות זרה ורשעה הייתה – נזהרו היטב בכבודה וקראו לשמור על חובת הציות לה, שאלמלא היא, "איש את רעהו – חיים בלעו".
ביטוי מודגש לחובת הזהירות בכבוד שיש לחלוק למלכות מצוי בפרשתנו. אחד הפסוקים הקשים ביותר בספר שמות, הוא הפסוק (שמות ו, יג) שמצווה על הוצאת בני ישראל ממצרים, אך מכוון – מעשה פלאים – לא רק כלפי פרעה אלא גם כלפי בני ישראל עצמם: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".
תינח פרעה, שמלך עליהם ובידו היה לשחררם, אך הציווי כלפי בני ישראל ש"יוציאו את עצמם" ממצרים, כביכול, על מה ולמה בא?
פרשנים רבים, ראשונים ואחרונים, נתחבטו ונתלבטו בפירוש מקרא זה. יש מן הפשטנים, דוגמת החזקוני, שחילקו את הפסוק לשניים, על דרך "פלגינן דיבורא" ו"חסורי מחסרא", מעין מקרא קצר שדורש השלמה ומילוי, ופירשו: "ויצום אל בני ישראל" – לדבר אליהם כל מה שכתוב למעלה, מתחלת סדרא עד 'לכם מורשה אני ה' '. ואחרי כן שילכו אל פרעה וידברו אליו משמו, להוציא את בני ישראל מארץ מצרים".
פרשנים אחרים, דוגמת דברי חכמים המובאים במדרש פסיקתא זוטרתא, פירשו שהציווי לפרעה היה ש"ישלח את בני ישראל מארצו", ואילו הציווי לבני ישראל היה שייטיבו דרכיהם: "הזהירם על עבודת גילולים שהיו ישראל עובדים במצרים, וכן דרשו: (סנהדרין נו, ע"ב) באדם הראשון (בראשית ב, טז) "ויצו", זו עבודת גילולים, שנאמר (הושע ה, יא) "כי הואיל הלך אחרי צו", וכן מפורש ביחזקאל שהיו ישראל עובדים עבודת גילולים במצרים שנאמר: (יחזקאל כ, ה) "ביום בחרי בישראל" (שם, ז) "ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו".
וכבר היה מי שפירש, על דרך הדרש, שפסוק זה לקח גדול יש בו: לא די להוציא את בני ישראל ממצרים, מן הגלות, אלא יש להוציא את "מצרים", את הגלות, מבני ישראל. שגם בשבתם על אדמתם, בני חורין בארץ ישראל, יש מבני ישראל שעדיין נוהגים כבני גלות, לובשים בגדי גלות, ואוחזים מעשה גלות בידיהם.
מכל מקום, בבואם לבאר פסוק זה, נתנו חז"ל דעתם גם לחובתו של המנהיג ובעל השררה לנהוג כבוד בציבור, גם בחובת הציבור לנהוג כבוד במלכות.
וכך למדנו במדרש האגדה (שמות רבה (שנאן) פרשת וארא פרשה ז: "ויצום אל בני ישראל" – אמר להם, לאהרן ומשה, הקב"ה: בני טרחנים הם, סרבנים הם, על מנת כן תהיו מקבלין עליכם, שיהו מקללין אתכם, שיהיו מסקלין אתכם באבנים.
ללמדך, שמנהיג אמתי יודע כי לא "שררה אני נותן לכם, אלא עבדות אני נותן לכם". מנהיגות אינה גן של שושנים, כיבודים וטובות הנאה, אלא עבדות לציבור, מלאכה גדולה שטרחתה מרובה, מתנתה מעוטה וחרפתה מרובה. מנהיג אמת ניכר ביכולתו לסבול את טורח הציבור, גם קנאתם גם שנאתם, גם טרחנותם גם קללתם. ולא לחינם ניכר משה רבנו, מנהיגם של ישראל, ביכולתו ל"רעות את הצאן", לחפש אחר השה האובדת במדבר, ולהשיבה אל הצאן.
לצד שני, מוטלת חובה על הציבור לחלוק כבוד למלכות, תהא אשר תהא. וכך ממשיך המדרש ומורה אותנו:
"ואל פרעה מלך מצרים", אמר להם הקב"ה: היו נוהגין בו – בפרעה – כבוד, וחלקו כבוד למלכות, אף על פי שאני צריך לעשות בו את הדין. וכן עשה משה, שנאמר: "וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי לאמר צא אתה וכל העם", לא אמר עליו [=על פרעה, שירד] אלא עבדיו, ומצינו שפרעה עצמו עשה כן, שנאמר: "ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו". ולכן לא פרסם אותו לחלוק כבוד למלכותו.
ציווי זה, של חלוקת כבוד למלכות, עובר כחוט השני גם בהמשך פרשת הגאולה. כך, למשל, על הפסוק "נלכה נא דרך שלושת ימים ונזבחה לה' אלוקינו פן יפגענו בדבר או בחרב", אומר המדרש (שמות רבה (וילנא) ה, טו: "פן יפגענו בדבר או בחרב" – לא היה צריך לומר אלא פן יפגעך, מהו פן יפגענו? ללמדך שנהגו בו כבוד, ללמדך שחייב אדם לחלוק כבוד למלכות".
בהמשך המדרש, לומד רבי יעקב לקח חשוב נוסף, לשעה ולדורות: "רבי יעקב אומר: מהו "ויצום אל בני ישראל"? אמר להם הקב"ה [=לאהרן ומשה]: שתפו הראשים שבהם עמכם, שכן את מוצא כתיב אחריו: "אלה ראשי בית אבותם". מנהיג אמתי אינו נוהג במלכותו-שררתו מנהג בעלים, ומושל עליהם ביד חזקה ובזרוע נטויה, מחכה שהכל יישמעו למוצא פיו, שאין אחריו ולא כלום. מנהיג אמתי משתף אחרים עמו, נועץ בהם ולומד מחוכמתם. חוכמת הרבים לעולם גדולה היא מסך כל חלקיה, ויש בה כדי לטייב את ההנהגה ולהבטיח שהוראותיה, שנתקבלו בעצת רבים, תהיינה דבר נאה ומקובל על הציבור כולו.
(וארא תשעב)
הוו זהירין בכבודה של מלכות
השארת תגובה